החתרנות היא האם אמא של האמנות.
מי שסבר שאמנות היא קונצנזוס – בא קפקא והחריב לו את התפישה הנוחה הזאת.
"אורות", עלון נפלא על יצירה בעקבות יוצרים גדולים, עושה את הדרך החתרנית מכולן, עם קריצה (זעירה) לקונצנזוס, בעקבותיהם של הגדולים באמת, קלסיקונים. הפעם : פרנץ קפקא הוא הקלסיקון שהיוצרים – מסאים, משוררים, סופרים – חגים לצל עבודותיו ופונים לדרכם שלהם.
בעלון האחרון, שהגיע אלי כמתת ותודה על כך, ושנסב -כאמור – סביב קפקא, אני משתכשך לי כמה ימים ואומר לעצמי ולקירות : "בואנ'ה מהפכה". זה לא עלון ספרותי רגיל (יסלחו לי , כבר מזמן העלונים האחרים – לא כולם, לא כולם, אבל רובם – נראים לי כמו ליקוקונים, והנה למה אני רע בפוליטיקה האנושית) אלא ממש חתרנות שהטל ניצן עושה בקשיים אינקץ אבל בווירטואוזיות שלא מרגישים.
"חרדת ההשפעה", כמאמר ספרו של אחד מגאוני הספרות של ימינו, אינה משחקת תפקיד בעלון זה. לכל קטע יש מעט מניצוצות הפרגאי, אבל אחרי ככלות הכל, מי שמכיר את קפקא מכריכה עד כריכה, יודע שבעת שנשאל על מה אתה כותב הוא אמר : "על המשפחה שלי". כך! . הפרשן אריך הלר אפילו הפתיע בכתבו כי אף שהיה זה "סיפור משפחתו הרי ב"משפט" הוא פרץ דרך אל תוך סיגנונו שלו".
אני קפקא-פיל יותר שנים ממה שאני יכול לזכור. את סיפורי ההתבוננות הראשונים קראתי בגיל צעיר מאד, אולי לפני ארבעים שנה, בחנות הספרים והעיתונים של איש הלח"י נחמיה טורנברג ז"ל. ומאז, אני מנהל את הוויכוחים הבלתי נגמרים שלי עם עצמי, על התיזות שמעלה הפרגאי.
היו ימים שהוא נהנה בעיני מ"ההיסוס" (ועוד יש אולי תקווה) , כפי שהגדירו פרופסור שמעון זנדבנק, בספרו החשוב "דרך ההיסוס"( הקיבוץ המאוחד, התשל"ה), אבל היום, שנים אחרי, אני רואה בקפקא החתרן מכל החתרנים, האמן מכל האמנים, בכל גיץ שעף ממוחו.אבל ביומנו הוא לא היה מאושר ממה שראו עיניו : "ברי שאני כותב מתוך יאוש מגופי ומן העתיד הטמון בגוף זה" (יומן, 1924).
אני מודע לעריכה שנערכה על כתביו אבל אינני יכול להשתחרר מהכישרון המדהים של בן האנוש הזה לחדור לוורידי התודעה גם אם היו מי שניסו לעורכו. וגם על כך, בחוברת זו.
אין לי ספק שזה קושי עצום ליטול את קפקא כמותג ספרותי ( כל כך לא מתאים לומר זאת על מי שבקושי היה מוכר לבני דורו ) ולהגיב אל כתביו במרחק שנות אור שהם כעת (כאילו נכתבו כמראה של היום).
התוצאה היא מרהיבה בחלקים גדולים ממנה. ואני מתכוון למרהיבה כשמדובר בכתב יד מקורי, רלבנטי ובלתי צפוי, ויש כמה כאלה בתוך הגליון.
השעון של קפקא
טל ניצן מביאה תרגום חדש של שיר שכתב הסופר הנהדר ריימונד קארבר (אגב, האיש חי אצלנו, סמוך לאוניברסיטת תל אביב זמן מה ) בתרגומו של דרור בורשטיין.
בכתב היד, שבצידה האחר של החוברת, מובא תרגום המכתב של קפקא שמהווה , בעצם, הבסיס של שיר זה.
ריימונד קארבר לא הזכיר את המכתב בעת שפירסם את השיר.
הוא רק הכתיר את שירו שלו בשם "השעון של קפקא".
הפירוק הכירורגי הזה, שכה אהוב על העורכת- אני מניח, הוא אם אמה של החתרנות האמנותית שמציגה את ההשפעה הנפלאה של קפקא על התודעה של המאה העשרים ועל הספרות שלה, לכל גווניה.
המועקה שמשתררת על הקורא, כפי שמתארה בצורה מדוייקת פרופסור זנדבנק במאמרו שמנתח את קפקא מול סרטר (בספרו "הבחילה", תרגמה הדרה לזר), כבר איננה רק הבחילה של גרגור סמסא מ"הגלגול". אלא גם "הבחילה" של הקורא. אצל קפקא הרגשות של הקורא נעים בין בחילה, לתדהמה, כעס, ורגש מתפרץ אבל לא לתחושת אושר (אלא אם כן אתה נתקף בתחושה זו לנוכח הבנת הקורפוס הענק הזה ).
הכעס, למשל, הוא רכיב התודעה שמשתלט על הקורא בתמונת "שער החוק" שמביא קפקא ב"הטירה" ובספור קצר שנושא שם זה.
הקורא של עלון זה נדרש אל מה שכולם אוהבים לקרוא "האקזיסטנציאליזם" אבל קפקא רחוק עוד יותר מגישה פילוסופית זו מסרן קירקגור וילדיו הצרפתיים.
דומה שאין איש , מבין סופריה החתרניים של המאה הקודמת וזו החדשה, שאינם מושפעים מהתימתיקה של קפקא. השואלים הגדולים , השועלים הענקיים, ירדו כולם מאדרתו (אם להשתמש בדברים שאמר נבוקוב על גוגול).
הכיחכוך והחיוך של קפקא
ואולם, בנוסף לרצינות תהומית זו שהובאה לעיל, יש, לעורכת – כמובן, את אותה גישה אמנותית (חתרנית ונעימה לי) להביא הומור אנושי , קפקאי, שקפקא היה אוהב מאד לקרוא.
זה מובא על ידי צירוף סיפור "לבלר" (אגב כך, רוברט ואלזר, שהיה אהוב על קפקא וידוע פחות ממנו, כתב על לבלר שכזה בצורה יובשנית ונוראית יותר ) שנכתב בכישרון רב על ידי אברי הרלינג.
ההשפעה הקפקאית היא כה עמוקה עד שאני שומע ברקע את הצחוק הנורא של קפקא (ברוד, היה מספר, כי בעת שקפקא היה מקריא את סיפוריו בפראג, בפני חברים קרובים, הוא היה צוחק צחוק צרוד ושחפתי וזה מלווה אותי פעמים רבות בקריאת סיפוריו ).
אני נכתשתי עד דק משירה הקפקאי של לאה פילובסקי (אבל זה בגלל שאני רגיש מאד לשירה אמיתית בניגוד לאותה שירה מיופיפת ש"מיטב השיר כזבו" בלשון שירת ערב), שיר מכאיב לב וקפקאי כמו שהארץ הזאת יכולה להיות.
ומיד הטלטלתי אל תוך סדרת צילומי אופנה בעקבות "מכתבים למילנה" של קפקא שמופיעה על דפי העלון אף שאני סברתי -ועדיין חושב-שלא הייתה עוד אהבה כה עזה, כה איומה, כאהבה זו על הארץ (אף שקפקא היה בעייתי כשמדובר בנשים בכלל ובנשותיו בפרט , כפי שהוצג הדבר מיומניו). אני אהבתי יותר את צילומיו של הצ'כי יאן סאודק, שקפקא היה לו מוטו בצילומיו הריאליסטים-פנטסטיים. כאן זה נראה לי מכופתר בהשוואה לאותה אהבה עמוסה תשוקה קורעת לב.
העלון יקרב את מי שעוד לא התקרב לקפקא ותערסל את מי שאוהב את חד הצדודית ובהיר המבע הזה, פרנץ היקר.
לי זה ברור כמו שתיים ושתיים שהספרות היא לפני קפקא ואחריו והמסע שערכה העורכת הוא הומאז' לאישיות הספרותית והשפעתה על האמנים בני הזמן, כאן ובכל מקום (דומה שאני עדיין תחת השפעתו שנים רבות מדי וזה לא קהה. אני לא מפסיק להמשך למי שהושפעו ממנו והאחרון שבהם הוא הסופר האוסטרי הנהדר וו. ג. זבלד).
הפרוייקט השאפתני של "אורות" הוא כה מעורר כבוד עד שהחלטתי שאקרא לי לאורך הזמן, כל פעם קצת, שתהייה לי עוד מעט הנאה במערה הארוכה הזאת ששמה חיים.
וכן, אני משוחד, אני אוהב את קפקא לעולם וכל מי שיניע זרת בעבורו הוא, בעיני מלך ובמקרה זה מלכה.