הרוח המשוחררת והרוח השבויה (א)

על הביוגרפייה של וויסלבה שימבורסקה ועל "הרוח השבוייה" ספרו של צ'סלב מילוש

המשוררת והפילוסופית הפולנית וויסלבה שימבורסקה היא מפלאי העולם : מי שצמחה בתוך חברה דחוסה, חברה של מלשינים סטליניסטיים, תחת השגחה של סוכני גומולקה וגראק, יצרה שירה הומניסטית מדודה, אוהבת אדם וטבע, שרוחה חופשית. תמיד רלבנטית. תמיד בלתי צפויה. ותמיד רוח משוחררת. לא צריכים להבין פולנית כדי להבין את החדות של מילותיה בשיר "שום דבר לא קורה פעמיים" , אמת בסיסית והלנית, כמו זו של גדולי הפילוסופים היווניים.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: מסע לפולין | תגים: , , , , | להגיב

אבא שלי, יעקב שבתאי

"רחוב דנטה" של הסופר הרוסי-יהודי יצחק באבל הוא מאותם סיפורים שבהם הסופר הוא מציצן. הוא לא רק מציצן אלא שהוא עקשן. הוא מי שרוצה לשמוע את קולות האהבה מעבר לקיר אבל גם לראות אותם במו עיניו, כמו באותו רומן נפלא של ז'ול ורן "מיכאל סטרוגוף" : הבט, בכל עיניך הבט. זה שבתאי שלי.
זאת אך לא רק זאת. כשקונסטנטין פאוסטובסקי, אותו סופר רוסי שהיה מן המזדנבים של באבל, מספר אודותיו, הוא מגולל את סיפור אחד המפגשים בניהם. הסופר באבל יצא מחדר עבודתו ובידיו ערימת ניירות. ואז פאוסטובסקי שואל אותו : רומן חדש, שבדרך ? ובאבל עונה : לא, סיפור אחד, ויש כאן עשרות גרסאות. אחליט על אחת. זה שבתאי שלי.
באבל היה איש וסופר של "הבט בכל עיניך, הבט" ואיש של עשרות גרסאות לכל סיפור. הוא תינה אהבים עם החיים, כתב תסריטים לסרטים, היה נדיב ואיש רעים להתרועע, אוהב של ספרות אידיש, שקרא מתחת לשולחן, ברגעי משובה ונחת, את סיפוריו של שלום עליכם ( כעדותה של אשתו האחרונה), אבל כתב ללא הפסקה אינספור גרסאות. סיפורו המופלא ליובקה קוז'אק, הסיפור שפאוסטובסקי מספר עליו, הוא סיפור בן כמה עמודים בודדים. אבל הוא ממוקד מאד.

שבתאי אהב את בבל מאד, ואת מופסאן, והוא רצה להיות כמו עגנון וכמו בבל. ועם אמירה שלו.

כל המנייריזמים והאהבות של באבל לא היו זרים ליעקב שבתאי שהיה מחזאי, כותב פזמונים, איש רעים להתרועע אך גם אדם בודד, איש בצל (עם קליפות אינספור), וסופר בכל רמ"ח אבריו. ילד ובוגר מאד בנשמתו. מי שמכיר את ספר הילדים שכתב לאיוריו של דני קרוואן יכול לגלות מעין א.א מילן ישראלי (בלי כריסטופר רובין ) שממציא דמויות לילדתו וכולן סוגים של תיקנים למיטב וג'וקים למרעה, ומי שקורא את מחזותיו מגלה פנטזיונר בלתי נתפש שמקים קרקס בתל אביב המהבילה שהאוויר שבא מן הים נעצר ברחובות הצדדים ורץ לעיתים ברחוב פרישמן עד דיזינגוף, מי שיורד למילות שיריו יודע שהוא מהטובים שבכותבי הפזמון שראה באהבתו ללבנת הכנף את המתוק והמר, ומי שנוטל את ספר הסיפורים הקצרים שלו מגלה שהמספר שלו הוא כל יודע אבל גם ילדי (ילדותי) וזה העכיר את רוחו של המבקר ד"ר ניסים קלדרון כש"הדוד פרץ ממריא" הופיע.
ואם נוטלים את "זיכרון דברים" מגלים שיעקב שבתאי, שהפך יענקל'ה אפעס, הינו סופר השבר. כל הקורפוס של עבודותיו הוא סיפור השבר היהודי-ישראלי-ציוני-סוציאליסטי. הכל כלול. בכל פינה ביצירותיו , למעט בספר הילדים "המסע המופלא של הקרפד", הוא איש השבר – בין הקודש של יחסי האהבה (בשירי האהבה המדהימים שלו) לבין ההתפרעות של בני פורמן ב"עינים גדולות" ,שנעה מביאה קטעים ממנו. הוא איש השבר בין האתמול לבין ההווה והמחר. כמעט בכל פינה. הוא מביא זאת כ"התפרדות" ומתנגד ל"התפוררות". בהקלטה.

בתו נעה שבתאי, בצלילה לתוך אלף הפנים של שבתאי, אביה, מתמודדת עם הסתירות, השברים, השבר של האם, השבר של המשפחה ( מילוי הפערים כאן הוא אינסופי כשחושבים על האחיות שלא פגשה מעולם ) : עם האבא שלא היה ואיך הוא היה ? עם האח שהוא היה לאחיו- אהרון ויואל , עם הסופר שהוא היה, עם האדם. הוא לא יוצא "המאמי" של העולם, כפי שמנסים לאפיין אותו מאז הפך ספרו "זיכרון דברים" ל"מאגנום אופוס" שלו ושל ההתפכחות הישראלית בכלל אלא בעיקר אדם אנושי בכל רמ"ח אבריו שמחשב את הדקות שנותרו לו לחיות, מאז שלקה בליבו. איש שחי על זמן שאול שרוצה להיות "מלך" (מעניין שהבימאי דוד לוין – אח של חנוך לוין, אומר ששבתאי אמר לו שהוא רוצה להיות "מלך" ) ומנחם פרי אומר שגמלה בו ההחלטה להותיר אחריו משהו שונה ממה שעשה עד "זיכרון דברים".

בניגוד לד"ר ניסים קלדרון שבשנת 1973 , כשאני הייתי בן 17 וקורא נלהב של "סימן קריאה", קטל את "הדוד פרץ ממריא" (אוסף סיפוריו הראשון של שבתאי), היו רבים שראו בו כבר אז הבטחה. שבתאי בחן את צעדיו בחייו, כהססן , אבל מי שראה את ספרו "זיכרון דברים" והיה בהלם, כמו מנחם פרי, הבין שיש כאן משהו שקרע את הסדין ששמו "ספרות המדינה". שבתאי קרע את הסדין הזה והציג "שברים", "התפרדות", הרבה לפני שמשהו סבר כמוהו. הוא הקדים את זמנו. נדמה לי שרק רחל איתן ב"שידה ושידות" שלה הייתה ראויה לשמש כבת לוויה לגישה שלו. אחרים סיפרו סיפור ושבתאי סיפר את החיים שנתפרדו כאן. התפוררו.

מורי לספרות עברית בבית הספר התיכון, המבקר יוסף אורן, היה מבין היחידים שראה ב"זכרון דברים" מיד עם הופעתו, כיצירת מופת. הוא נימק זאת היטב בצוות השופטים שקבע כי הספר ראוי לפרס ברנשטיין לספרות בשנת 1978.

המכריעים על טיב הספר הזה היו "מיטיבי הקרוא", שהם מעטים גם היום לצערי הרב, אבל הטובים באמת יודעים שספר זה ישאר על המדף עוד שנים רבות. קלסיקה. בעיני הגדולה ביותר.
הלכתי לי, בסיום הסרטת סרטה של נעה שבתאי, לבדי, בכמה מהרחובות הקרובים לסינמטק שבו הסרט הוצג. אני מוביל קוראי "זכרון דברים" ו"סוף דבר" ברחובות של תל אביב של שבתאי. כן, העיר שעבורו היא עיר הקודש בדיוק כפי שהיא כזאת עבור אבות ישורון שקונן על מות נורדיה.

ממול עמדו מגדלי עזריאלי שעירית תל אביב מכרה לאיל ההון וחיסלה את "חניון משאיות הזבל של אגף התברואה", ובמערב עמדו בתי הדירות של פעם, ברחוב שפרינצק ליד בית הספר התיכון. לא ממש מעונות עובדים של שבתאי, כי כאן התגוררו האמידים יותר, ושבתאי הגיע ממעמד הפועלים.

ברחוב יהודה הלוי עד נווה צדק הכל בתים של פעם ששבתאי ראה בהם את האופל שבסוף רחוב המלך ג'ורג' (למי שמכיר את סיפורי שבתאי המוקדמים והמאוחרים ). תל אביב של שבתאי הייתה נורדיה מרחוב פרוג ועד רחוב צפת ולוריא. אבל גם דיזינגוף סנטר הנורא שקבר את העצים ואת הצריפים שחיים גורי גדל בתוכם ליד "פנס בודד בקצה שכונה…", לפני שנסע ללמוד ב"כדורי". שבתאי היה תמיד תל אביבי. שהותו במרחביה , ליד המשורר עוזר רבין וליד טוביה ריבנר שאף מדבר עליו בסרט (נהניתי מאד לשמוע את היקה הזה מאבחן את שבתאי ואומר שהוא הביא למרחביה את השחוק ומשובת הלב).

הבחרות של שבתאי הייתה במרחביה, לב ליבו של השומר הצעיר האידאולוגי, שראה במשיחיות הדתית ערך נפסד. "קפיצת הדרך" של יערי הייתה חילונית. זה לא ששבתאי לא הכיר בחז"ל וירק בפניהם. זה לא שהוא היה רחוק מהתרבות האידית שהוא חי בקרביה. אבל הוא היה אדם אחר מהמשיחיסטים. היו לו פנים רבות מאד אבל היה לו פן אחד מאד ברור. הוא לא חשש לומר שיש לחזור ליפיפיות הנפש.

נעה שבתאי מציגה את יפה הנפש שבשבתאי ליד הדו-פנים של האיש של שתי הנשים, איש המלא סתירות כרימון, אבל בסוף הוא רימון לגמרי. הוא איש אוהב ליד איש הססן. "לא גיבור גדול" כמו שגולדברג אומר בסרט. ומה , לברל כצנלסון, לא היו שתי נשים והוא היה "נביא"? ולחיים גבתי מיפעת לא היו שתי נשים ? הוא היה הססן, נכון, הוא היה חרד. והוא היה אנושי. מאד.

וכשהסרט התפוגג לו לאיטו זכרתי את אותו קטע ששבתאי חתום עליו כאומרו ורץ , בעיני, לאורך כל הסרט. כסאב טקסט. בלתי נראה ממש. שיפה גם להיום ממש. ומציג את ליבת שבתאי האדם.

"מה שמדאיג אותי בתור אדם שחי בארץ, זה איזה תהליך של הפניית עורף. ואני לא מתכוון כרגע להפנית עורף לסוציאליזם אלא הפניית עורף לכמה הנחות או עקרונות יסוד, שפירנסו את הארץ הזאת, ובעצם סייעו, או אפשרו בכלל את ההקמה שלה ואת ההתפתחות שלה. אני לא מדבר כרגע באופן מפלגתי או דברים פוליטיים. אלא על החיוב של העבודה, של ערכים הומניסטיים, של אמירת האמת, החתירה לאמת. וגם אני חושב , וזה היה מושג – פשוט ההערכה הגדולה ליפות הנפש. וזה אף פעם לא הפריע לאף אחד בארץ הזאת לבנות בתים ולעבוד קשה, ולהקים צבא ולהתגונן, ולתקוף ולעשות כל מעשה שבעולם. ואני מודה שהפניית העורף הזאת מעוררת בי חלחלה ומדכאת אותי מאד. בתור אדם שחי בארץ, אני מאד נבהל מתהליך של ברוטליזציה, של וולגריזציה, של אי נאורות ושל שנאת התרבות, שהולכת ומתפשטת בארץ ( שבתאי, 1981 ).

אני ראיתי בסרט את כל אלה שהומרו לשפת הקולנוע. בכמה טקטיקות : אחת – המספרת הבת שסורגת את העלילה עם טקסטים של אביה, ועם עדויות של קרוביו מן המעגל הראשון והשני והשלישי, וללא האישה הראשונה ואחיותיה.
אדם הולך אל עולם הדממה ובסוף נשארת היצירה.

דן מירון ידע לברור את המוץ מהתבן ולומר כי הכתיבה של שבתאי הייתה דקדקנית בפרטיה אבל מתחת לפני השטח היא הייתה "יצירת הגות והתבוננות כמעט נסיון לגאול את ההוויה החברתית" והוא מביא את הספרות של שבתאי עד למקום של "רוח ההיסטוריה" ההגליאנית שמרחפת מעל למילותיו הדקדקניות של שבתאי הכרוניקן. שבתאי , שמשתקף מסרטה של הבת נעה, הוא שבתאי יפה אבל מתבוסס בדמו, מתעקש על מילתו, מביא את עצמו עד הקצה, אופסימיסט, הולך לעומקו של עניין, כפי שהלך חבר נפשו המשורר עוזר רבין, אבל גם צחקן ושחקן, ואוהב אדם.

לא קלה הייתה דרכה של נעה אבל היא צלחה אותה בחן ובאמת גדולה. היא באה מתהומות נשמתה אבל היא הביאה לעולם בדולח. דעו, אחרי סרטה של נעה שבתאי יהיה קשה לעשות עוד סרט על שבתאי מבלי להתייחס אליה כנקודת גריניץ'. היא נותנת מרווח מחשבה לצופה, כמו שהיא נותנת לעצמה, והיא מותירה את הצופה בתחושה שכעת זה תורו לחשוב. כמו אבא שלה.

עכשו, קראו את שבתאי.

כל מילה.

קטגוריות: Uncategorized | תגים: , , , , , , , , | להגיב

מכתם לתמיר להב -רדלמסר

פאונה הוא סאטיר שמקורו במיתולוגיה היוונית-רומית ופלורה הוא סאטיר שמקורו בעולם הצומח.הספר החדש של תמיר להב רדלמסר קרוי על שמם של פאונה ופלורה והוא אכן מכיל סאטירים ולא מעט רוחות מן היער שברא בספרון קטן גדול זה.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: Uncategorized | להגיב

השגות של בייבי סיטר

המורה לירית וויסמן והתלמידה אביה רועי בפורים

על דרך הכורכר ששמה חיים יש מפגשים מרגשים עם אנשים מרגשים בעניינים מרגשים.  עושה רושם שמיציתי את המילה "מרגשים" ועכשיו לא אשתמש בה יותר ואלך לעיקר.

חשוב לי לומר תודה למורה לירית וויסמן ממודיעין, כיון שלא יכולתי להגיע לטקס סיום השנה (כי אני בייבי סיטר) ואני אעשה זאת בדרכי. אלא מה.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: רשימות | תגים: , , | להגיב

What's up

 

אני אדבר על בעיה קטנה, קטנטונת, שמעליבה אותי שנים. זה לא עניין לפסיכולוג זה עניין לאנשים חושבים. אני מסופק אם איזשהו עיתון יתן לאמירה זו פתחון פה.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: Uncategorized | להגיב

ניקי, ילד צל שנפרד מהעולם בשקט

את ילד הצל, נתן (ניקי) האקר, הכרתי לפני למעלה מעשור; הוא נפטר בסוף השבוע בחתף, כוס התה לידו, כדורים קבועים שנטל לטיפול בליבו בשלושים השנה האחרונות לידו, ולא מעבר לכך.

ישב ללא רוח חיים. שקט לבסוף.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: Uncategorized | 3 תגובות

צו קריאה : הציביליזציה היהודית באלפיים השנים הבאות

"עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות-לקחים לעם היהודי" מפרי עטו של ד"ר שלום סלומון ואלד והמכון למדיניות העם היהודי עם הקדמה של נשיא המדינה שמעון פרס הוא ספר פסימי עם הצעות אופטימיות.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: הסטוריה | תגים: , , | להגיב

ברוניסלב הוברמן OUT; צ'רלס ברונפמן IN

הכנר ברוניסלב הוברמן זוכה במילון המוסיקה של  "פינגווין" לערך מתומצת  ושטחי מאד אילמלא הוזכרה בו הפעילות החשובה ביותר מבחינה יהודית וישראלית כאחד.
זה התרגום :
הוברמן ברוניסלב ( 1947-1882 ) , כנר פולני, שזכה להכרה עולמית : הוא ארגן בשנת 1936 את התזמורת הסימפונית של פלשתינה – א"י שהפכה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית.
ותחת המונח הפילהרמונית הישראלית נכתב כך :
תזמורת שפועלת מתל אביב ( נוסדה בשנת 1936 על ידי ברוניסלב הוברמן כהתזמורת הסימפונית של פלשתינה-א"י. מאז שנת 1977 מנהלה האמנותי הוא זובין מהטה.
חלפתי על פני אתר האינטרנט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ולא מצאתי שמו מעל לאתר , אף לא "לזכרו" ( כי מי הוא לעומת צ'רלס ברונפמן שעל שמו הבניין  התזמורת הפילהרמונית, היכל התרבות).
אזכור לשמו של האמן החשוב הזה, מגדולי הכנרים של המאה העשרים, שנערץ על ידי ברהמס, יואכים, מאהלר ורבים אחרים ניתן בעמוד הפנימיים של האתר.
בישראל, כמו בישראל, יש מי שיאמרו : "מי זה הוברמן ? ברונפמן נותן כסף מגיע לו להיות על השלט בכניסה לאולם".
זהו : כף רגלי לא תגע ברצפת האולם הזה עד אשר יתוקן העוול הנורא הזה שעשתה התזמורת הזאת לאמן שהקים אותה מן האפר. הוא עבר , מעיר לעיר, ברחבי אירופה, וחילץ מצפרני הנאצים, מאז אלה עלו לשלטון בשנת 1933 , נגנים יהודיים שאותם הביא לארץ ישראל, להקים תזמורת פילהרמונית. היום, היא נחשבת אחת החשובות בעולם (לא בעיני, אגב, אבל מי אני).
שימו על השלטים את בעל המאה אבל אל תשכחו את הרוח, הנשמה, והכוח העצום שהשקיע האמן המדהים הזה. הוא עשה זאת מכספו הפרטי, מכספים שאסף במו ידיו, וכעת, מאחר והוא מת, ואין לו עורכי דין שייצגוהו, אז דורסים את שמו ומסירים אותו.
מי היה ברוניסלב הוברמן ?
וסיפור שהיה כך היה.
אני קורא מהעמודים הפנימיים של אתר התזמורת כך:
26 בדצמבר 1936 נולדה התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית.

הכנר והמוסיקאי היהודי הדגול, יליד פולין, ברוניסלב הוברמן, אשר חזה את השואה המתקרבת, הצליח לשכנע כ- 75 מוסיקאים יהודים, שניגנו בתזמורות ידועות באירופה, לעלות לארץ ישראל וכאן, על חולות העיר תל-אביב, ליצור את מה שהוא קרא "התגשמות התרבות הציונית בארץ האבות".
לקונצרט הפתיחה, שנערך במגרשי התערוכה בצפון תל-אביב ב- 26 בדצמבר 1936, הזמין הוברמן את גדולי מנצחי הדור, ארתורו טוסקניני, אשר זנח למספר שבועות את תזמורת ה-אן' בי' סי המהוללת שלו כדי "להעניק טיפול אבהי לרך הנולד". המאסטרו הדגול, שברח קודם לכן ממולדתו איטליה בגלל עליית הפאשיזם, אמר, "אני עושה זאת למען האנושות".
העשור הראשון הצטיין בעבודה אינטנסיבית לגיבושה המוסיקאלי של התזמורת, אשר נגניה המעולים הביאו עמם סגנונות שונים. השפות ששלטו בתזמורת היו גרמנית, פולנית, הונגרית ורוסית. ה"צעירים" דיברו קצת עברית.

אבל מי הוא היה בכל זאת ?

אם כן, ברוניסלב הוברמן, שנולד בצ'סטוחובה, בדרום מערב פולין, היה ילד פלא מגיל צעיר ביותר. הוא היה בן בר מצווה שנים כשהביאו הכנר יוזף יואכים אל ברהמס הגדול כדי שזה יקשיב לילד הקטן מנגן את יצירתו הבלתי אפשרית :קונצ'רטו לכינור ותזמורת מספר 1 .

הוא ניגן את הקונצ'רטו כילד קטן והאגדות , חלק מהעדויות, מספרות שברהמס בכה כי הוא היה משוכנע שאיש לא יוכל לנגן את הקונצ'רטו האלמותי והקשה הזה.

בשנת 1896 , והוא בן 14 שנים, הוא הוקלט וההקלטה ניתנת להשמעה. איזו נגינה בוגרת ומדהימה. הוא מנגן כמה יצירות. הפסנתרן לא ידוע.

היצירה הראשונה שהושמעה בהקלטה לעיל הייתה הנוקטורנו מספר 9 של שופן (שהותאם לכינור) והנה הוברמן המופלא מנגן את היצירה בבגרותו.

הנה ברוניסלב הוברמן הבוגר מנגן את הקונצ'רטו הראשון של יוהאנס ברהמס שלוש שנים לפני מותו.
הוא ניגן יצירות רבות ונחשב לכנר ענק שהצמיח כנרים ענקים.

ההופעה שהבאתי לעיל הינה מ 23 בינואר 1944 . הוא ניגן כאן בקרנגי הול בניו יורק עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של ארתור רודז'ינסקי.
 
פעם ראשונה הוא ניגן את הקונצ'רטו הזה בחודש ינואר 1896 , בהיותו בן 13 . יוהאנס ברהמס היה נוכח באולם.  בסיום הנגינה, לאחר שהיה המום ונרגש מהנגינה, הוא הצטלם עם הילד וכתב לו : "המאזין המודה לך, יוהאנס ברהמס".

יוהאנס הבטיח שיכתוב יצירה עבור הוברמן אבל הוא לא הצליח להשלים משימה זו כיון שהוא נפטר בשנת 1897 . קצת פחות משנה לאחר המפגש בין השניים.

עם עליית היטלר לשלטון, והוא שם ענק בעולם המוסיקה, הוא שמע את הוראת אדולף היטלר לסלק נגנים יהודיים מהתזמורת. והוא החליט לצאת במסע חיפושים אחר כנרים יהודיים ברחבי אירופה. הוא ערך להם בחינות כשגבו אליהם. הוא ידע שמי שיבחר יחייה ומי שלא יבחר ימות באירופה של היטלר.

ב 26 בדצמבר 1936 הוא קיים את הקונצרט הראשון של הסימפונית של פלשתינה-א"י בניצוחו של חבר קרוב, ארתורו טוסקניני.
 
אפשר להביא עוד ועוד הקלטות ומידע על ברוניסלב הוברמן.
אני האחרון בעולם שיכול לומר מי גדול ומי קטן בנגינה על כינור; מאידך – אני יכול לומר מי היה אמן גדול שראוי להערכת עולם. בוודאי, העולם היהודי והישראלי.
מעטים המנצחים שהקימו תזמורת (טוסקניני הגדול לא הקים תזמורת) – הוברמן נטל, כמו בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, קבוצת נגנים שעמדו להשלח למחנות השמדה והקים את התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
ועל האולם המרכזי של התזמורת הקימו גל עד לבעל המאה ומשכיחים את המקים הגדול.

קטגוריות: Uncategorized | להגיב

באביב, ביהודה (איואן בונין)

איואן אלכסייביץ בונין הוא סופר רוסי שנולד במאה התשע עשרה ומת במחצי המאה העשרים, והותיר אחריו מורשת ספרותית מרתקת, שחייה בין סוף המאה התשע עשרה למאה העשרים. הוא סופר קלאסי, זוכה פרס נובל לספרות, שצאת ספר סיפוריו (בעברית), "שדרות אפילות" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2008 ),התקבל בשקט.

(קריאה מספורו הקצרצר , "זאבים")

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: Uncategorized | להגיב

דב גפונוב, שירי לרמונטוב

"אכן,טובו של העולם הזה הוא אפס-/מה לנו רוחב דעת ורדיפת תפארת,/רב כשרון ואש דבקות בחופש,/אם לא נוכל הפק מהם תועלת?/
(לרמונטוב,מונולוג, תרגם דב גפונוב)
חיי המתרגם אינם כחיי אדם רגיל. הוא יורד לשורשי המילה, לצלילי המילה, והוא מתלבט אינסוף פעמים על כל תג כדי להעביר את תמצית המילה בלשון המקור כדי ש"הנשיקה לא תהייה מעבר לווילון". הררי מילים נכתבו על התרגום המילוני ויקר הערך-המעביר את המהות.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: Uncategorized | תגים: , | להגיב