נאמנותי לנתן אלתרמן, מעבר לכל וויכוח פוליטי, הולכת עימי שנים רבות מאד. הלכתי עם תרגומיו מרוסית ואידיש, הלכתי עם תרגומיו מצרפתית, לא עזבתי את מאמריו, לא זילזלתי מעולם ב"פונדק הרוחות" הנפלא, לא נטשתי את "עיר היונה" במחצית הדרך.
ולא שכחתי את הפרק הפריזאי שלו.
(לידידי, הסופר אברי הרלינג שסיפוריו הינם "קפיצת דרך" מלאת חסד)
מעשה בזקן אחד , בעיירה קטנה שבפולין, שהייתה לו עז. והייתה שבה אליו ודדיה מלאים בחלב עם טעם גנעדן. ביקש מבנו שילך אחריה כדי לראות היכן היא רועה.והנער תפס בחוט שהיה קשור אליה והלך עימה,דרך מערה ארוכה, "שעה או שעתיים, יום או יומיים", לאן שהובילה אותו , עד שיצאה,ערב ליל שבת, בעיר הקודש צפת שבארץ ישראל.
והנער המופתע פנה לעוברים ושבים, שדיברו בלשון הקודש מסתמא, שעברו לידי פתחה של המערה:
"… היכן אני ומה שם המקום הזה ? אמרו לו , בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה.תלה הבחור עיניו למרום ואמר :ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל. נשק עפרה וישב לו תחת העץ….עד שהוא יושב ומתבשם בקדושתה של ארץ ישראל שמע כרוז: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה, וראה בני אדם כמלאכים מעוטפים בסודרין לבנים וענפים של הדסים בידיהם וכל הבתים מאירים בנרות הרבה. הבין מדעתו שהגיע ערב שבת עם חשיכה ואין בכדי שיחזור"
היוצר הנפלא יליד הארץ יעקב שבתאי הילך עלי קסם מן הרגע הראשון ששמתי על יצירתו יד , כששרתי ביחידת תותחנים בצפון הארץ, בסוף שנות השבעים. מאז אני לא מפסיק לקרוא בו, החל בפזמוניו שהולחנו ( כמו "אהובתי לבנת צוואר" ו"לפנות ערב" שקרוי בפי כל "בין ברושים" ) ועד מחזותיו (עשר מחזות כתב בחייו שיצאו לאור בחלקם ), תסריטיו ( יעקב שבתאי כתב את "עיניים גדולות" בכיכובו של אורי זוהר ) ותרגומיו (מאידיש ,למשל), וכמובן ספר סיפוריו "הדוד פרץ ממריא" (שיצא לאור בהוצאת ספרית הפועלים) ועד שני הרומנים שלו, "זיכרון דברים" שהוכתר בפרס ברנשטיין בחייו של שבתאי, ועד "סוף דבר" שיצא לאחר מותו, ופרק ממנו ראה אור, בחייו, עם הקדשה למשורר עוזר רבין, ב"סימן קריאה" (10) , ונשא אז את השם "בסוף החורף".
אינני מדריך טיולים, ולא מדריך תיירים, ולא מדריך למטיילים. אני לוקח בידי את האנשים שאני אוהב לסיפורים והספרים שאני אוהב ולמקומות שבהם , אולי, התחוללו העלילות. כך אני מתייחס לכך. ובמקרה של שבתאי – זה לקחת ביד את הדברים האהובים ביותר לעיר שהייתה לי בית שנים ארוכות והיום כבר לא.
הפסנתרן אמנון שחל ,יליד ירושלים, הוא פסנתרן שאיננו ידוע כמעט בישראל אף שמאחוריו השכלה וניסיון רב. אין נביא בעירו, מאז עזב, בשנת 2004, את ישראל לז'נבה.
המשורר הפולני מיצ'סלב יאסטרון כותב במאמר "בדידותה של השירה" כי היום, כשספק אם הפילוסופיה רלבנטית, לשירה יש תפקיד לשאול שאלה, ולהעיר בנשיקה רכה את הפינות שאינן נראות בעין בלתי מזוינת. זה תפקידו של המשורר. שימבורסקה היא "אם האמהות" של שירת השאלות .
"ספר השירים" של היינריך היינה הגיח אלי, בשנת 1997, מתוך ערימת "אשפה", שנתגוללה, ברחוב דפנה בתל אביב.
פרדס רימונים, ספר סוד של רבי משה קורדוברו
(אנא בכוח בביצועו של עובדיה חממה)
"ספר יצירה" הקדמוני יוצא לאור, באיחור של ארבע עשרה שנים, בתרגום הביאור מאנגלית לעברית של הרב אריה קפלן ז"ל, מגדולי חכמי היהדות שחיו בארה"ב במאה העשרים והוסמך לרבנות בישיבת מיר הירושלמית. קפלן נאסף לבית אבותיו בגיל צעיר, לאחר שהשלים כתיבתם ופרסומם של עשרות ספרים, ובהם ספר ביאור זה שהינו ספר מאגי-מדיטטיבי.
זר לא יבין זאת אף שזה סיפור דורי.
(פארוס, ולדימיר ויסוצקי, שהנעים את הילדות והבחרות פה בארץ ישראל)
נדמה לי שהיה זה בשנת 1964 , שנתיים לפני מותה של אנה אכמטובה, שהגיע אל ביתנו בשיכון אקדמאיים עולים בתל גבורים שבחולון, פנס קסם עם סרטי 35 מ"מ ברוסית. השמחה הייתה גדולה מאד.
רוסים בכלל ויהודים-רוסיים בפרט יאמרו,לעולם, את דעתם על אדם מסוים לאדם שלישי. כך נוהג עבד. סלבי.
יוצא הדופן הוא המשורר הפטרבורגי. במקרה שלנו, יוסיף ברודסקי.
כשיוסיף ברודסקי, שגורש מפטרבורג על ידי המשטר הסובייטי לאחר שנים של עינוייו ועינוי הוריו, נשאל באם הוא מתכוון לשוב ללנינגרד הוא ענה מיד : אני לא מטוטלת… האם עלי לצטט את הרקליטוס על כך שאין טובלים פעמיים באותו נהר ? אפילו כשמדובר בנהר הניבה? (אקונומיסט, 19 באוקטובר 1990 ).ציטוט זה אני חב למורי ורבי יורם ברונובסקי זצ"ל.
אני יודע שיש יהודים-רוסיים רבים שיאמרו שהוא משורר גדול אבל "מאחורי גבו" (אף שנפטר) יאמרו שהוא לא היה יהודי גאה . אני מכיר היטב את אמירותיו . אחת מהן ידועה מאד ואחת מהן ידועה פחות.
הנה הידועה מאד שאוהבים להתעלם ממנה.
בית עולם יהודי/ יוסיף ברודסקי (תרגם עזרא זוסמן)
בית עולם יהודי ליד לנינגרד/גדר עץ עקומה מתפוררת/מאחורי הגדר העקומה שוכבים צד בצד/עורכי דין,סוחרים,מוסיקאים,רבולוציונרים/שרו לעצמם/אגרו לעצמם/מתו לאחרים//
זה שיר שמביא סיפור כיליונה של יהדות בבריה"מ כפי שרק משורר ענק , ששילם בבריאותו, על חופש הבחירה שלו ועל יהדותו (ויסלבה שימבורסקה מזכירה באחד מנאומי פרס נובל שלה, זה של הבנקט לדעתי, על האיש ברודסקי שנאנק מכאבים בעת שפגשה בו.)
ויש את השאלה שהועלתה בפניו האם יכתוב כמו סולז'ניצין על "איך להציל את רוסיה" והוא ענה :
"מובן שלא. בכל מקרה לא הייתי זוכה להקשבה הרי אני יהודי".
(שימו לב לפרט מעניין : מי שערך את הסרט על פטרבורג הרוסית הביא את נעימתו של הפסנתרן הפולני-צרפתי פרדריק שופן. אין דבר בעולם שהרוסים שונאים יותר מפולנים. אולי רק את היהודים ).
(2)
יהודים ברוסיה בכלל ובפטרבורג בפרט אינם מופיעים כיהודים בגלוי. הם רוצים להיות רוסים בני דת משה במקרה הטוב.
יש לכך אינספור סיבות. האחת –רצונם להזדהות עם מולדתם האמיתית, השפה הרוסית. יהודים רבים עשו זאת, לרבות סבו של לנין, שנחשב יודופוב מרהיב. השנייה – חששם מפני אנטישמיות רוסית, שהינה המופלגת מכולן.
הספרות העברית (המפוארת) של המאה העשרים החלה את דרכה בתרגומם של לרמונטוב ופושקין וטולסטוי וגם גוגול האנטישמי ("שכולם יצאו תחת אדרתו") ודוסטוייבסקי היודופוב. הכל היה מכוסה באדרות על אדרות אבל ברגע מסוים עף ב"רשימות מן המרתף" תיאורו של הלבנוני היהודי שיושב בבית המרחץ יסחק, כי היהודי תמיד הינו נלעג. אצל גוגול ב"רשימותיו של מטורף" יש : "מי יודע ,אולי אצליח להוציא מידי יהודון זה ולו כמה פרוטות של מקדמה על חשבון המשכורת" (רשימותיו של מטורף, תרגמה נילי מירסקי).
היום, היהדות כאן חיה מאחורי כלוב זהב. זמני, אני אומר לכם, זמני.
הרב פבזנר, רבה של קהילת יהודי פטרבורג (מאה אלף יהודים בקירוב), יושב מאחורי גדר בבית הכנסת הענקי של העיר, שאני זוכר אותו לפני הגדר מושפל, אך כעת הוא חודש על ידי הספרדי החשוב, המליונר היהודי-חלבי ספרא שתמונתו מעטרת את הכניסה.
להיות יהודי בפטרבורג של היום זה להיות בתוככי גחלים לוחשות שאין לדעת מתי הן יתפרצו לאש בוערת נגד היהודים.
צעיר אחד , שאני מלווה אותו זמן רב, מסביר לי שלגדל כאן ילדים זה להיות מודע לאפשרות שהם יפגעו. הארץ, ארצו של פוטין, ששלטיו מעטרים את הכניסה לעיר, פוסעת על סכין. אזרחיה יכולים להתחלק לבריכה של התמסח ברגע קט. "רוסיה היא לפני מהפכה או אחרי מהפכה. זה מצבה האקזיסטנציאלי" אומר בפרפרזה על דברים שאמרה , אמרו לי, ד"ר נילי מירסקי.
ופטרבורג, איננה עיר שולית בקורות היהודים בעולם.
כאן, בסוף המאה התשע עשרה ועד למהפכת אוקטובר, פרח חקר היהדות. מי ששמע על "תנ"כ לנינגרד" וראה אותו מבין, כי בידי הרוסים מאוספי היודאיקה הגדולים בעולם.
פרופסור שמעון אברמסקי-מי שהיה ראש הקתדרה ליהדות באוניברסיטת לונדון, ויליד רוסיה, סיפר לי, כי שכיות החמדה היהודיות בסט. פטרבורג הינן רבות מאד. והוא ידע על מה הוא מדבר כאחד ממעריכיה של חברת "סותבי" הלונדונית.
יהודי פטרבורג הינם רוסים ממוצא יהודי. כך הם נתפשים.
(3)
ובתוך כל אלה, מרהיבה, ואולי מדהימה היא תופעה של אהבת ישראל כשאתה פוגש את נ.צ, רוסיה למהדרין דוברת עברית. היא אוהבת את ישראל ואת השפה העברית.
תמיד אנו אומרים שהרוסים "לא מי יודע מה אוהבים יהודים" אבל אנו אוהבים לשכוח שהמשוררת אלישבע (ביחובסקי) מתה בישראל אכולת מרירות , כי נהגו בה ברוע לב כיון שהייתה רוסיה ממוצא פרבוסלבי, ורק בשל השתדלות אגודת הספרים הישראלית נקברה בבית הקברות של קבוצת כנרת כמטחווי קשת , ואף פחות, מרחל המשוררת, לא רחוק מקברותיהם של היהודים התימנים שמתו מקדחת ואחיהם גורשו על ידי החלוצים.
אין סיכוי שאסיים את דברי בלי להביא ארבע שורות משירה של אלישבע, שמציגים את עמדתה לגבי חייה (ששלונסקי לא יצא מגידרו לקבלה כמשוררת כאן ), ערב מותה :
כאן אשב בין ים/
ובין רקיע ואדמה/,
כי גם הקץ הגיע./
כי מצאה נפשי מולדתהּ//
וכן, זה נכתב בעברית צחה, על ידי אשה שחלמה ברוסית.
לזכרו הברוך של יענקל'ה שבתאי שמלאו שלושים למותו
יוסיף ברודסקי , במסתו הבלתי נשכחת "לנינגרד", מבהיר שתושביה , בשל המרדף בהמרת שמותיה מסט. פטרבורג לפטרוגרד ולנינגרד ושוב סט. פטרבורג, מעדיפים לקרוא לה "פיטר". אגב, פיסלי פטר ולנין עדיין עומדים בעיר.
