מעבר לגדר, בסוריה, מוציא השלטון של רופא העיניים ד”ר באשר אסאד, את העיניים לעיתונאי שמנסה לחשוף שחיתויות במשטר. שמו של העיתונאי מעאן עקאל.
כאן במדינת ישראל לא מענים עיתונאים. סתם, עושים להם את המוות. המשך »
לפני כמה ימים העניקה מכללת הגליל המערבי , ביוזמת החוקר ד”ר בועז כהן, פרס לאיש שמזמן היה צריך להעניק לו פרס ישראל על מפעל חיים ועל עבודת מחקר הסטורית מדהימה - פרופסור (אמריציוס) דב לוין.
אגדות על רופאים הן מהאגדות האהובות עלי ביותר.
זה כמה שנים אני הולך בסמטאות ירושלים המערבית, בערבי החנוכה, כדי להתבונן בחנוכיות שמונחות בפתחי הבתים, באכסדראות, בפינות המטונפות, שמוארות לפתע באור יקרות.
מול השעון של הכיכר ביפו הערבית, בסמטה קטנה, פעיל הביסטרו שרשום כפטנט של העיתונאי שאול אברון. זו צרפת קטנטנה בלב סטיקיות ערביות ועוד כמה מזללות שזכו ליחסי צבור של שפים שנולדים כמו פיטריות אחרי בצורת ארוכה.
היום כל טבח ממוצע הוא שף. עזבו, אברון מלך, בסצנה הפלצנית של תל אביב, לאחר שחיים כהן סגר את “קרן”.
להצלחה אבות רבים. ועל כן, ראוי להביא סיפור של הצלחה אחת שיש לה אב אחד. וזאת אולי בשביל ההיסטוריה.
אני מתכוון לתכנית החשובה והמצליחה “תגלית” שמביאה לישראל עשרות אלפי בני נוער ובוגרים ובחודשים אלה ימלאו לה עשר שנות פעילות.
ההרוג האלמוני
אתמול, לאחר שהקטנים שלנו הלכו לישון, ורעייתי נרדמה, ישבתי לצפות, ערב יום חמישי העמוס, באסנת ווישינסקי מדברת על בנה ליאור ז”ל, שנהרג בחודש מאי 2004, בציר פילדלפי. טיל פלשתיני העיף אותו, לשמיים.
זוהי רשימה לא פוליטית אף שאני מאד פוליטי ורחוק מלהיות ענו פוליטי. אני לא יושב על הגדר. אני יודע מי הם הפלשתינים ואני יודע מי העם שלי, מה החרדות שלו, מה החרדות שלי.
ובכל זאת אני רוצה לדון בעניין אחד, כואב לי מאד, הסוגיה ששמה ההרוג הסלבריטאי ומול ההרוג האלמוני.
אני חייב להודות ששלמה ווישינסקי, האב השכול, שפעיל ומעורב למען החיילים הקרביים, כמו בנים הם לו, ומילותיה של אסנת גרושתו “די לנו לקבור את מתינו”, נוגעים לליבי. הילד שניבט מהציור, מהצילום, מכמיר לב. כמה מכמיר לב.
וליאור, אם היה חי, היה בוודאי שואל שתי שאלות, חצוף מצידי להעלות זאת בשמו.
שאלה ראשונה : אבא , למה לא מעלים שמות של חיילים לא מוכרים שנהרגו בגדוד שלי ? בצבא ? אני לא אדם תאב פרסום אז למה אני הופך להיות עניין ?
שאלה שנייה: אמא, מדוע שלא תהיי הנציגה של ההרוגים האלמוניים שאין להם אמא מדהימה כמוך ?
האמינו לי, לא אפרט, ראיתי מאות משפחות שכולות, במסגרת העבודה שלי, ערכתי ספרי שירה של חיילים הרוגים, ראיתי ציורים וסיפורים שלהם, והם, כל אחד מהם מדהים. נשמות שידעו שלא יגיעו לגיל מבוגר. היו מודעים, זה מצמרר, שהם בדרך להחזיר ציוד. ועליהם לא מדברים.
אין לכם מושג מה אני , באופן אישי, עברתי עם סוגיות של הנצחה של חיילים הרוגים לא ידועים, אלמוניים.
אני כלום.
מה עברו הורים שניסו להנציח, ולא היה להם כסף לסגור את החודש, ורצו להנציח את החייל שלהם באות בספר תורה?
שלמה ואסנת, הורים יקרים, היו פה לא רק לליאור המקסים.
היו פה להרוג האלמוני. היו פה לאב האלמוני,שהתרסק ומצפה למותו לאחר שמת בנו בכורו. היו פה לאם אלמונית שבנה האלמוני, בעלה האלמוני, מתים לאיטם ותפילתה לנחמה נשמעת בשמיים אך היא ממאנת להתנחם.
שלמה , אסנת , שלא תדעו צער.
שלא ידע אף אחד.
ראיתי הכל, טעמתי יותר, אבל את זה לא אחליף בשום מתכון צפון-בוני מצוי מתוכניות הבישול המציפות את העין מערוץ לערוץ.
אמא שלי ילדה אותי בבית החולים דג’אני (צהלון) ביפו, בסוף שנות החמישים, ליד עגלת המלבי והסחלב הכי שווה במזה”ת.
בעיניים תמהות צפיתי בערוץ שמונה בסרט “השומרוני הבודד” שמתאר מסכת ייסוריו של ברוך צדקה , אביה של השחקנית סופי צדקה. כשהכתוביות רצו על המסך, בסיום הסרט המר הזה, אמרתי לעצמי : בהמות, בהמות.
מריץ FireStats
מריץ FireStats