אני מת מצחוק כשמדברים איתי על החרמון כאתר סקי. זה לא שאני עושה סקי כל שנה. תנו לי לגמור את החודש בשלום.
ולכן, דווקא לכן, החלטתי לשים פעמי ליער השחור, שבו תוכלו למצוא אתרי סקי לרוב, והיפה שבהם, אולי הגדול שבהם, הוא האתר שנחשב לפאר הטבע של היער השחור – הר פלדברג.
חשדנות מלווה אותי מאז התוודעתי בראשונה לטקסטים של הסופר הארגנטיני – צרפתי חוליו קורטאסר. אדם שמדבר וארנבים קופצים מפיו, המרדף אחרי האוקסלוטל (אותה סלמנדרה מקסיקנית שהגיעה לגן הבוטני של פריס), ואז הגיע הסיפור היפה ביותר שקראתי "כתב יד שנמצא בכיס" (מתוך קובץ "מתומן" בתרגומו של יואל מלצר. הקובץ אזל) ואז נפל לי האסימון
(אין לי מושג מה הוא אומר בראיון זה אבל אני מבין שהוא קורא מתוך "אחד,לוקאס", דמות ספרותית שיצר, שמופיעה גם בעזבונו)
שהבלתי נתפש הוא החיים עצמם. כל דבר יכול לקרות. קורטאסר צודק – אני השמרן שסבור ששפנים לא יכולים לצאת מהפה. יכולים ועוד איך.
הגב' גרדה המתינה לנו על הכביש כמה קילומטרים מהעיירה הקטנה סט. גאורגן בעבי היער השחור, מדינת בדן וירטמברג, גרמניה. מסביב שלג לבן לבן.
הנה אני קורא שוב, ובפעם השלישית, את עבודתה הפואטית של טל ניצן "להביט באותו ענן פעמיים" (הוצאת קשב לשירה 2012 ) במלאת עשור לצאת קובץ שיריה הראשון , "דומסטיקה" ( עם עובד, 2002 ), ועורך השוואה , חתך רוחב של כלל יצירתה, באמצעות מנגנון שמועתק מתוך עולם הטכנולוגיה של האינטרנט- SEO שאיננו עולם תמטי אלא עולם של מילות מפתח שמביא אל חוף החיפושים הפואטיים את מרבית הנושאים, שהינם בעלי אותה מילה, ומופיעים בכמה וכמה מקומות ביצירה.
המתרגם ד"ר דוד ווינפלד הינו מתרגם בעל שם בתחום של תרגומים בעיקר מפולנית. אם יש הערכה ואהבה לשירה פולנית בת זמננו זה הרבה בזכותו ובזכות ד"ר רפי וויכרט.
ווינפלד, שתרגם את צ'סלב מילוש זביגנייב הרברט אדם זגייבסקי ויסלבה שימבורסקה והסופרת הישראלית ממוצא פולני- אידה פינק, מוערך בפולין (כפי שכותב יפה מאד יורם ברונובסקי המנוח שהשתתף עימו בכנסים תרבותיים בפולין בשנות התשעים) והוא בעל שפה פולנית גבוהה מאד (כפי שמציין יורם ברונובסקי).
בשנת 2008 ראה אור בפולין קובץ חילופי המכתבים שבינו ובין המשורר והאינטלקטואל הנפלא זביגנייב הרברט (שכונה "נסיך המשוררים" של פולין).
על מפעל התרגום שלו הוא זכה בפרס PEN הפולני ( שצ'סלב מילוש די הסתייג מהארגון הזה נוכח עמדתו כלפיו עם עזיבת ארצו לארה"ב וקיבלו בידיים פתוחות ומחבקות עם נפילת מסך הברזל, כפי שכותב שוב ברונובסקי ).
ווינפלד זכה בשנת 2011 בפרס עקביהו (על שמו של איש התרבות המשורר והמסאי יצחק עקביהו).
הוא לא זכה בפרס ישראל או בפרס טשרניחובסקי.
יש עימי רבים מספרי המשוררים שתרגם וכמובן עבודתו האחרונה על שירתו של זביגנייב הרברט.
כמי שמדבר פולנית, וכמי שאוהב את השירה הפולנית וקורא במקור שירים מסויימים (עם מילון כמובן כשצריך ועם אנציקלופדיה לתולדות יוון ורומי , למשל , בשירת הרברט או מילוש, וכן מילון לטיני – אנגלי כדי להבין כמה מהביטויים שמוחדרים לעבודות אלה ) , אני מעריך את האיש מאד אבל לא בכלים מדעיים.
הוא איש משכיל מאד בתחומו ובעל שם עולמי.
על כן, היה ראוי שאוסף של עבודותיו יהיה הרבה יותר רציני מהאנתולוגיה של תרגומיו ( עברות, עורך ד"ר דרור בורשטיין , הליקון, 2012 ) ובהם כמה תרגומים מאנגלית לעברית ותרגום מאידיש ובחירה של שירים מאוסף תרגומיו הרבים לרבות אלה שהופיעו בכמה עיתונים שצויינו.
החשיבות במפעל שכזה איננה בהצגה של לוחות צילום של המתרגם עם "משורריו" אלא בעיקר של התייחסותו הישירה לעבודת התרגום שלו או התייחסות של עורך/ מתרגם ואיש תורת הספרות לעבודתו ב"אחרית דבר" או בהקדמה מלומדת.
החשיבות במפעל שכזה היא בהסברים ברורים יותר לכמה מן המושגים , מונחים, שמופיעים בשירה הפולנית העכשווית שהיא שירה אינטלקטואלית. הגותית, בחלק מהעבודות.
הערה בגוף הספר שההערות הינן של המתרגם אינן פוטרות במהדורה שכזאת.
מדיניות העריכה איננה צריכה להיות: עטיפה חדשה היא ספר חדש .
מדיניות העריכה צריכה להיות : חדירה אל מאחורי הקלעים של עבודת המתרגם ד"ר דוד ווינפלד, הערכתה, מתן ערך מוסף למהדורה שבחרה שירים מסויימים והותירה אחרים מחוץ לכריכה.
זה לא היה.
"הליקון" הוא מפעל תרבותי – אינטלקטואלי ואם הוא חפץ חיים עליו –בסדרה זו- להגדיל את ההשקעה בתחומים שצויינו לעיל.
יש לכך ערך, במיוחד בתקופה שבה ספרי שירה הם מועדף אחרון לפני לחם ופירות לילדים, ואין לפטור את דברי בכך שזוהי אנתולוגיה והמצוי הוא דינה היחיד.
טל ניצן, להביט באותו ענן פעמיים, הוצאת קשב לשירה 2012
"אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים."
(הרקליטוס, 480-540 לפני הספירה)
קריאה בספר שירה, פגישה ראשונה עימו, הינה פעמים רבות כמו אותה פגישה ראשונה, אינטימית, שממעטים לזוכרה מלבד אותם רגעים שבהם עלה בך סומק בלחיים (שאינך רואה אותם) ודפיקות לב מואצות, כמאהב נרגש, שרק אתה מרגיש בהן.
ואז אתה מתיישב וקורא שוב ושוב את אותם טקסטים ולפתע אתה מגלה רובד אחר: לא מלנכולי אלא קומי דווקא. לא עצוב – שמח. לא אפור – שחור, לבן.
(היידן, סימפונייה מספר 94 "ההפתעה")
המשוררת טל ניצן הינה משוררת שצדדיה רבים, וזו גדולתה, כי במקום שם העצב , שם הצד הקומי, הגרוטסקי. ויש בעבודה פואטית זו גם אמת קשה, מצמיתה, כואבת ומדמיעה וגם התבוננות קומית או גרוטסקית.
לקרוא את ההמשך
טל ניצן, להביט באותו ענן פעמיים, הוצאת קשב לשירה, התשע"ג
(תצלום על הכריכה: יורם קופרמינץ)
ספר שיריה החמישי של המשוררת טל ניצן הוא תיבת קסמים שמכילה את המוכר והידוע, הבנאלי, עם הבלתי נתפש (ineffable )
סוד הקסם בעבודה פואטית זו – שמתפרשת על כמה שדות אסתטיים – מצוי במוחשי ובבלתי נתפש שארוגים זה בתוך זה.
שפתה הבהירה של המשוררת רק מגבירה את הרצון לפענח את הבלתי נתפש שעולה מכל אחת מהעבודות- השירה הפנטסטית, פרוזת החלום (הפנטסטי והנתפש), השירה המודרנית, ההתכתבות עם ספרי השירה האחרים ( "הנוסע", "החייה הקטנה", הילד שעומד על פי תהום, על הסף ועוד).
בשירה כמו בשירה : להבין את המילים אפשר – פיענוח השירה הוא מסע לילי מרתק, בכל עבודה בנפרד ובעבודה פואטית מרתקת זו. מעט המחזיק את המרובה ודי ניסי בהתחשב בעומס האדיר שמונח על כתפי היוצרת הזאת.
"האיש עם הקסקט", אברי הרלינג, ספרית מקומי, הוצאת "כרמל" (עורכת: טל ניצן)
אדם מבוגר, שכל ימיו התפרנס מגזירת בד, מאבד באחת את רעייתו, ונאלץ, מיד לאחר שהוא קם מ"השבעה", לנהל את חייו כאלמן. מסביבו חתול, עציצים של עשבי תיבול, ומחברת שניהלה אשתו בחייהם. איך עושים מה בבית והוא לא ידע.
התפאורה: החלק הדרומי של העיר (תל אביב ואני חושד שזה מתחת למרפסת של הסופר כי אני מזהה את התלת אופן של המוביל בצילום של אברי על עמוד הפייסבוק שלו) , היכן שמרכזי המלאכה- הנעלמים לאיטם- שוקקים חיים בשעות היום, בעלי מלאכה באים לעמל יומם, ומוביל אחד, עם תלת אופן (כנראה), הולך ובא בסיפור. ומכולת. וכספומט שהשאירה האישה. והחתול שרובץ על המקרר, מסתובב לו לאיטו, או מזדעק כשהאדם המבוגר, שגזר כל חייו בד, חתך את האצבע, כשניסה לחתוך ירק או כשנדבק לידיו עסיס של פלפל חריף, שניסה לקטום, בידיו הלא אמונות.
מתוך השקט הגדול של הספור מזדקרת צרחה איומה, מחאה חריפה, של אדם חולה לב,שרוצה בסך הכל שיתנו לו לראות את הים, אחרי שנים שהיה אזרח טוב. כמוהו יש עשרות אלפים בארץ הזאת.
כרטיסי הטיסה ("ראשונתורס")
בלי הקדמה , ובלי מילות פרשנות, קטעים מתוך פסק הדין של אהוד אולמרט עמוד אחר עמוד.
כאן עמודים 18-17
גזור ושמור
החתרנות היא האם אמא של האמנות.
מי שסבר שאמנות היא קונצנזוס – בא קפקא והחריב לו את התפישה הנוחה הזאת.
"אורות", עלון נפלא על יצירה בעקבות יוצרים גדולים, עושה את הדרך החתרנית מכולן, עם קריצה (זעירה) לקונצנזוס, בעקבותיהם של הגדולים באמת, קלסיקונים. הפעם : פרנץ קפקא הוא הקלסיקון שהיוצרים – מסאים, משוררים, סופרים – חגים לצל עבודותיו ופונים לדרכם שלהם.
בעלון האחרון, שהגיע אלי כמתת ותודה על כך, ושנסב -כאמור – סביב קפקא, אני משתכשך לי כמה ימים ואומר לעצמי ולקירות : "בואנ'ה מהפכה". זה לא עלון ספרותי רגיל (יסלחו לי , כבר מזמן העלונים האחרים – לא כולם, לא כולם, אבל רובם – נראים לי כמו ליקוקונים, והנה למה אני רע בפוליטיקה האנושית) אלא ממש חתרנות שהטל ניצן עושה בקשיים אינקץ אבל בווירטואוזיות שלא מרגישים.
"חרדת ההשפעה", כמאמר ספרו של אחד מגאוני הספרות של ימינו, אינה משחקת תפקיד בעלון זה. לכל קטע יש מעט מניצוצות הפרגאי, אבל אחרי ככלות הכל, מי שמכיר את קפקא מכריכה עד כריכה, יודע שבעת שנשאל על מה אתה כותב הוא אמר : "על המשפחה שלי". כך! . הפרשן אריך הלר אפילו הפתיע בכתבו כי אף שהיה זה "סיפור משפחתו הרי ב"משפט" הוא פרץ דרך אל תוך סיגנונו שלו".
אני קפקא-פיל יותר שנים ממה שאני יכול לזכור. את סיפורי ההתבוננות הראשונים קראתי בגיל צעיר מאד, אולי לפני ארבעים שנה, בחנות הספרים והעיתונים של איש הלח"י נחמיה טורנברג ז"ל. ומאז, אני מנהל את הוויכוחים הבלתי נגמרים שלי עם עצמי, על התיזות שמעלה הפרגאי.
היו ימים שהוא נהנה בעיני מ"ההיסוס" (ועוד יש אולי תקווה) , כפי שהגדירו פרופסור שמעון זנדבנק, בספרו החשוב "דרך ההיסוס"( הקיבוץ המאוחד, התשל"ה), אבל היום, שנים אחרי, אני רואה בקפקא החתרן מכל החתרנים, האמן מכל האמנים, בכל גיץ שעף ממוחו.אבל ביומנו הוא לא היה מאושר ממה שראו עיניו : "ברי שאני כותב מתוך יאוש מגופי ומן העתיד הטמון בגוף זה" (יומן, 1924).
אני מודע לעריכה שנערכה על כתביו אבל אינני יכול להשתחרר מהכישרון המדהים של בן האנוש הזה לחדור לוורידי התודעה גם אם היו מי שניסו לעורכו. וגם על כך, בחוברת זו.
אין לי ספק שזה קושי עצום ליטול את קפקא כמותג ספרותי ( כל כך לא מתאים לומר זאת על מי שבקושי היה מוכר לבני דורו ) ולהגיב אל כתביו במרחק שנות אור שהם כעת (כאילו נכתבו כמראה של היום).
התוצאה היא מרהיבה בחלקים גדולים ממנה. ואני מתכוון למרהיבה כשמדובר בכתב יד מקורי, רלבנטי ובלתי צפוי, ויש כמה כאלה בתוך הגליון.
השעון של קפקא
טל ניצן מביאה תרגום חדש של שיר שכתב הסופר הנהדר ריימונד קארבר (אגב, האיש חי אצלנו, סמוך לאוניברסיטת תל אביב זמן מה ) בתרגומו של דרור בורשטיין.
בכתב היד, שבצידה האחר של החוברת, מובא תרגום המכתב של קפקא שמהווה , בעצם, הבסיס של שיר זה.
ריימונד קארבר לא הזכיר את המכתב בעת שפירסם את השיר.
הוא רק הכתיר את שירו שלו בשם "השעון של קפקא".
הפירוק הכירורגי הזה, שכה אהוב על העורכת- אני מניח, הוא אם אמה של החתרנות האמנותית שמציגה את ההשפעה הנפלאה של קפקא על התודעה של המאה העשרים ועל הספרות שלה, לכל גווניה.
המועקה שמשתררת על הקורא, כפי שמתארה בצורה מדוייקת פרופסור זנדבנק במאמרו שמנתח את קפקא מול סרטר (בספרו "הבחילה", תרגמה הדרה לזר), כבר איננה רק הבחילה של גרגור סמסא מ"הגלגול". אלא גם "הבחילה" של הקורא. אצל קפקא הרגשות של הקורא נעים בין בחילה, לתדהמה, כעס, ורגש מתפרץ אבל לא לתחושת אושר (אלא אם כן אתה נתקף בתחושה זו לנוכח הבנת הקורפוס הענק הזה ).
הכעס, למשל, הוא רכיב התודעה שמשתלט על הקורא בתמונת "שער החוק" שמביא קפקא ב"הטירה" ובספור קצר שנושא שם זה.
הקורא של עלון זה נדרש אל מה שכולם אוהבים לקרוא "האקזיסטנציאליזם" אבל קפקא רחוק עוד יותר מגישה פילוסופית זו מסרן קירקגור וילדיו הצרפתיים.
דומה שאין איש , מבין סופריה החתרניים של המאה הקודמת וזו החדשה, שאינם מושפעים מהתימתיקה של קפקא. השואלים הגדולים , השועלים הענקיים, ירדו כולם מאדרתו (אם להשתמש בדברים שאמר נבוקוב על גוגול).
הכיחכוך והחיוך של קפקא
ואולם, בנוסף לרצינות תהומית זו שהובאה לעיל, יש, לעורכת – כמובן, את אותה גישה אמנותית (חתרנית ונעימה לי) להביא הומור אנושי , קפקאי, שקפקא היה אוהב מאד לקרוא.
זה מובא על ידי צירוף סיפור "לבלר" (אגב כך, רוברט ואלזר, שהיה אהוב על קפקא וידוע פחות ממנו, כתב על לבלר שכזה בצורה יובשנית ונוראית יותר ) שנכתב בכישרון רב על ידי אברי הרלינג.
ההשפעה הקפקאית היא כה עמוקה עד שאני שומע ברקע את הצחוק הנורא של קפקא (ברוד, היה מספר, כי בעת שקפקא היה מקריא את סיפוריו בפראג, בפני חברים קרובים, הוא היה צוחק צחוק צרוד ושחפתי וזה מלווה אותי פעמים רבות בקריאת סיפוריו ).
אני נכתשתי עד דק משירה הקפקאי של לאה פילובסקי (אבל זה בגלל שאני רגיש מאד לשירה אמיתית בניגוד לאותה שירה מיופיפת ש"מיטב השיר כזבו" בלשון שירת ערב), שיר מכאיב לב וקפקאי כמו שהארץ הזאת יכולה להיות.
ומיד הטלטלתי אל תוך סדרת צילומי אופנה בעקבות "מכתבים למילנה" של קפקא שמופיעה על דפי העלון אף שאני סברתי -ועדיין חושב-שלא הייתה עוד אהבה כה עזה, כה איומה, כאהבה זו על הארץ (אף שקפקא היה בעייתי כשמדובר בנשים בכלל ובנשותיו בפרט , כפי שהוצג הדבר מיומניו). אני אהבתי יותר את צילומיו של הצ'כי יאן סאודק, שקפקא היה לו מוטו בצילומיו הריאליסטים-פנטסטיים. כאן זה נראה לי מכופתר בהשוואה לאותה אהבה עמוסה תשוקה קורעת לב.
העלון יקרב את מי שעוד לא התקרב לקפקא ותערסל את מי שאוהב את חד הצדודית ובהיר המבע הזה, פרנץ היקר.
לי זה ברור כמו שתיים ושתיים שהספרות היא לפני קפקא ואחריו והמסע שערכה העורכת הוא הומאז' לאישיות הספרותית והשפעתה על האמנים בני הזמן, כאן ובכל מקום (דומה שאני עדיין תחת השפעתו שנים רבות מדי וזה לא קהה. אני לא מפסיק להמשך למי שהושפעו ממנו והאחרון שבהם הוא הסופר האוסטרי הנהדר וו. ג. זבלד).
הפרוייקט השאפתני של "אורות" הוא כה מעורר כבוד עד שהחלטתי שאקרא לי לאורך הזמן, כל פעם קצת, שתהייה לי עוד מעט הנאה במערה הארוכה הזאת ששמה חיים.
וכן, אני משוחד, אני אוהב את קפקא לעולם וכל מי שיניע זרת בעבורו הוא, בעיני מלך ובמקרה זה מלכה.
