הפלגה לערי השמחה

חיים גורי הוא תל אביבי (ב- דגושה ). הוא בנו של חבר כנסת של מפא”י, ופלמ”חניק. והאמינו לי, אני זוכר על פה כמה משיריו אבל יותר מכל את ההספד שנשא על אביו שהופיע בשולי הספר לזכר אביו. כמה אהבה האיש הזה אוצר בליבו למורשתו, למולדתו, וכמה כאב על מה שאבד.  

ואני יודע, כמה אני יודע, שכמה משיריו הם בודלריים ורמבו-ים , כי הוא , כמו אלתרמן שלו, צרפתי כל כך. כך אני קורא אותו וכך אני קורא את אלתרמן. כך אני מקבל את ג’ורי תמיד : צרפתי, שהישראליות שלו לא מפריעה לצרפתיות שלו, כי הוא כזה. שלא לדבר שהוא לא שונא קוניאק משובח ועל כך יבושם לו. 

ואני מעריך את האיש מאד , ויעזבו אותי כל הדיבורים על השמרנות, כי גורי, חיים גורי, הוא מודרניסט, שיצר סגנון ישראלי שריח ים תיכוני,תרבותי, נושב ממנה, איספלנית תרבותית בטיפשות הסובבת.  

בימים אלה, הוא הוציא את “עיבל”-ספר שירים של אדם שחלף על גיל הבינה ואהבתו לארץ שלו, מכבידה כל כך, פסימית יותר מאופטימית. הוא מזכיר לי, יסלח לי, את ה”אופסימיסט” של אמיל חביבי. זה לא מקרה ששניהם נולדו בארץ שהם כל כך אוהבים ושניהם אגרו כוחות מאירופה הקרובה. חביבי מפראג וגורי מפאריס.  

מי שקורא בו רואה כמה חשבונות הוא סוגר על סף החיים.אחד מהם עם מחבר “במו ידיו”, משה שמיר, שהכל היה אצלו עגול, פתור, כמו אותו פלונסקאי שהגיע לארץ מפוייס עם עצמו (הגדרה נפלאה של ד”ר עדה צמח, שאיבחנה את יוסף חיים ברנר מחבריו לעלייה , בהם שלמה צמח ודוד בן גוריון ). אצל משה שמיר “אליק נולד מהים” ואילו הוא , הסב, לא נולד מהים, אף שחולות תל אביב מהלכים עליו קסם כבר למעלה משמונים שנה.  ראוי לקרוא את השיר לאט כי הוא כל כך ישראלי אף שהוא מזכיר את קובץ שיריו של רבינדראנט טגור, על סף חייו, שנשא את  השם, “שקיעה”, רק פחות מפוייס. עדיין תמה כילד ובועט כבן עשרה. הוא לא נולד מהים.
הוא כבר 80 ומשהו.
הוא עדיין כל כך לא פתור.
קולו צרוד ממרחקים, מעברית מדוברת
מאבק ומסיגריות.

הוא ראה את המוטלים ההם, שם
ובמקומות אחרים.
הוא יודע שהשוקת והבור, גדר הצבר
והאבק המכסה - זה כבר כל כך שלנו,
אך קצת עדיין שלהם.
הסבלנות למדה אותו לקוות
וגם שֶפה רק הציפייה ודאית
כל השאר אינו מובן מאליו.

עם ערב, בשכונת נורדיה
אני עדיין רואה אותו ילד
ליד האקליפטוס הגדול והשותק