“קפיצת הדרך” של היחוד והיעוד

  

ראש הממשלה ושר הביטחון ד.ב.ג  נשא, ב- 6/4/1950 , נאום בפני הקצונה הבכירה של צה"ל בשם "יחוד ויעוד". מכאן צמחה התיזה – יחוד ויעוד, שמתגלגלת כמטבע לשון, פושטת צורה ולובשת צורה, אך תובעת, לפני כל דיון, ניתוח ארכיאולוגי – לשוני. ואחריו, בדיקת הדינמיות של הצירוף הזה שהפך למטבע לשון לא ברור די צורכו בשל הליך החילון שעבר. מכאן קצרה הדרך להבנתו ובניית הדרך הראויה שיבור לו האדם.

להמשיך לקרוא “קפיצת הדרך” של היחוד והיעוד

גורי

חיים גורי הוא לא חבר שלי אף שעבדתי איתו באותו עיתון הרבה שנים, יותר משבע עשרה שנים. הוא היה אציל , מלך, ואני הייתי מלח על הפצעים של החברה הישראלית, רפורטר. כך ביני לביני ,בלילות, כדי להירפא מהרע שאספתי ביום שמתי לי איספלניות. לאחת מהן קראו שיריו של חיים גורי וספרו המטלטל "הספר המשוגע". ובאמת , ברניקי היפה,מהלכת עלי קסם, וכך גם המשוגעים האחרים בספרו, כמו שניסים אלוני מהלך עלי קסם בסיפורי "הינשוף" שלו.  

חיים גורי הוא תל אביבי (ב- דגושה ). הוא בנו של חבר כנסת של מפא"י, ופלמ"חניק. והאמינו לי, אני זוכר על פה כמה משיריו אבל יותר מכל את ההספד שנשא על אביו שהופיע בשולי הספר לזכר אביו. כמה אהבה האיש הזה אוצר בליבו למורשתו, למולדתו, וכמה כאב על מה שאבד.  

ואני יודע, כמה אני יודע, שכמה משיריו הם בודלריים ורמבו-ים , כי הוא , כמו אלתרמן שלו, צרפתי כל כך. כך אני קורא אותו וכך אני קורא את אלתרמן. כך אני מקבל את ג'ורי תמיד : צרפתי, שהישראליות שלו לא מפריעה לצרפתיות שלו, כי הוא כזה. שלא לדבר שהוא לא שונא קוניאק משובח ועל כך יבושם לו. 

ואני מעריך את האיש מאד , ויעזבו אותי כל הדיבורים על השמרנות, כי גורי, חיים גורי, הוא מודרניסט, שיצר סגנון ישראלי שריח ים תיכוני,תרבותי, נושב ממנה, איספלנית תרבותית בטיפשות הסובבת.  

בימים אלה, הוא הוציא את "עיבל"-ספר שירים של אדם שחלף על גיל הבינה ואהבתו לארץ שלו, מכבידה כל כך, פסימית יותר מאופטימית. הוא מזכיר לי, יסלח לי, את ה"אופסימיסט" של אמיל חביבי. זה לא מקרה ששניהם נולדו בארץ שהם כל כך אוהבים ושניהם אגרו כוחות מאירופה הקרובה. חביבי מפראג וגורי מפאריס.  

מי שקורא בו רואה כמה חשבונות הוא סוגר על סף החיים.אחד מהם עם מחבר "במו ידיו", משה שמיר, שהכל היה אצלו עגול, פתור, כמו אותו פלונסקאי שהגיע לארץ מפוייס עם עצמו (הגדרה נפלאה של ד"ר עדה צמח, שאיבחנה את יוסף חיים ברנר מחבריו לעלייה , בהם שלמה צמח ודוד בן גוריון ). אצל משה שמיר "אליק נולד מהים" ואילו הוא , הסב, לא נולד מהים, אף שחולות תל אביב מהלכים עליו קסם כבר למעלה משמונים שנה.  ראוי לקרוא את השיר לאט כי הוא כל כך ישראלי אף שהוא מזכיר את קובץ שיריו של רבינדראנט טגור, על סף חייו, שנשא את  השם, "שקיעה", רק פחות מפוייס. עדיין תמה כילד ובועט כבן עשרה. הוא לא נולד מהים.
הוא כבר 80 ומשהו.
הוא עדיין כל כך לא פתור.
קולו צרוד ממרחקים, מעברית מדוברת
מאבק ומסיגריות.

הוא זוכר את הראוי להיזכר,
גם את פרטי הפרטים.
זה הצד החזק שבו. הוא האיש הזוכר.
הוא לא נביא, גם לא בן נביא
אבל הוא נשען בחלון
פעור, כדי לתאר בכשרון נדיר
את הימים שהצטברו ואת האמורים לבוא
ולעבור בשערנו.

הוא ראה את המוטלים ההם, שם
ובמקומות אחרים.
הוא יודע שהשוקת והבור, גדר הצבר
והאבק המכסה – זה כבר כל כך שלנו,
אך
קצת עדיין שלהם.
הסבלנות למדה אותו לקוות
וגם שֶפה רק הציפייה ודאית
כל השאר אינו מובן מאליו.

ואין לנו סיכוי לנוע אחורה,
ורצוי שנדע את מקומנו,
כדי שנימנע מהטעות.

הוא שחיין המרחקים הארוכים
הוא חותר בקראול.
הוא האיש הנאחז בראשי אצבעותיו
ויודע שממתינים לו הצוקים האפלים
אבל הוא רוצה להיות בוק ג'ונס
גיבור קולנוע אמריקאי
ולדהור דיגידן דיגידן על סוס לבן.

הוא איש המקבל בשתי ידיים את השקט
אבל ממשיך לכתוב כל הזמן,
כי זו התנועה היחידה שהוא מכיר
לשמור על הדברים שלמים.

עם ערב, בשכונת נורדיה
אני עדיין רואה אותו ילד
ליד האקליפטוס הגדול והשותק