לאה גולדברג

  • עפרות זהבך זרויים/
  • מעל גוש הברזל שכלה/
  • מתמעט והולך/
  • כנר שחלבו נגרע/
  • ואלי,בחלום/
  • דובבות עיניים//
  • בפריחת אירוסים/
  • גלבוע נושק לתבור/
  • ועץ אליך מורכן/
  • מודה שעלוותו צומחת/
  • זקוף מול חלונך/
  • ללא קתרוס/
  • וירוקת תכריכים /
  • לגיזעו//

ציליה דרפקין

ציליע דראפקין (צילה דרפקין), צילי-"ריבה מבוברוייסק" בסיפורו של אורי ניסן גנסין "אצל", הייתה משוררת מדהימה , כשמדובר בגילוי לב של אשה שצמחה בעיירה יהודית. ציליה היגרה לארה"ב עם בעלה "הבונדיסט" אבל כל חייה שמרה אמונים ליושרה האישית שלה כאישה. 

להמשיך לקרוא ציליה דרפקין

טלי לטוביצקי, מכתבים מנסיעה מקורית

נסי מילים כלליות יותר, קשב לשירה , 66 ע"ע

ספר שיריה של המשוררת טלי לטוביצקי נקרא כספר מכתבים חומל ואוהב. ועצוב.

 

להמשיך לקרוא טלי לטוביצקי, מכתבים מנסיעה מקורית

"חותם מים" , ונציה, יוסיף ברודסקי

 

המשורר וזוכה פרס נובל יוסיף ברודסקי, שגורש מברית המועצות על ידי ברז'נייב, הוא אושיה תרבותית-ספרותית ענקית, כשאתה מתבונן על "תבנית נוף מולדתו", לנינגרד – עיר קומוניסטית שנבנתה במאה השמונה עשרה כשכיית חמדה בינלאומית.

ברודסקי הכיר את ונציה, לראשונה, מספרות צרפתית, שהגיעה אליו, אבל גם מפסלון גונדולה קטנה (סירה שמשייטת בתעלות ונציה ) שהביא אביו הצלם מאחד מסיוריו כאיש הצי הרוסי לדירה הקטנטונת שבה חי יוסיף בלנינגרד עם הוריו בתקופה הקומוניסטית.

 

הן דומות, שתי הערים, בכמה ובכמה אספקטים. מבחינתי- באחת – פטרבורג- ברודסקי נולד ובשנייה- ונציה- נקבר. ובקו שנמתח בינהן עולם שלם של משורר ענק. ונציה קסומה, בוודאי, ומימיה עכורים ואווירה רע, ומי שרוצה להכירה חייב לצאת אל איי בוראנו השכנים, שם הקסם משתולל.

להמשיך לקרוא "חותם מים" , ונציה, יוסיף ברודסקי

מוות פואטי : הדריינוס, מאהלר, צלאן, פיסארניק, זלדה

 

מעל למכתבתי נעוץ נייר קטנטן שנכתב לפני אלפיים שנה בקירוב על ידי "מלך העולם" הדריינוס קיסר.

הנייר הזה מזכיר לי את המציאות של חיי : החיים לצד המוות.

דברי מעתה ואילך לעילוי נשמת גיסי גרשון ראובן ז"ל שהלך לעולמו בגיל 49 ,טרם עת, ומחר ימלאו שנתיים למותו.

הטקסט של הדריינוס קיסר.

לא אכתוב את הנוסח הלטיני של הטקסט של הדריינוס קיסר, כי ממילא אינני קורא לטינית באורח שוטף אלא מול מילון לטיני-אנגלי, אבל הנוסח העברי של יורם ברונובסקי ז"ל מתורגם כך :

נפש קטנה, תועה, נעימה/

אורחת חברה של גופי/

לא את עכשיו הולכת/

חורוורת,נוקשה,עירומה/

לא עוד, כלפנים, מגחכת/

(פ.אליוס הדריינוס, אמפרטור )

להמשיך לקרוא מוות פואטי : הדריינוס, מאהלר, צלאן, פיסארניק, זלדה

ד"ר דוד ווינפלד, זוכה פרס יצחק עקביהו

כמה מילים על ד"ר דוד ווינפלד שקיבל השבוע פרס יצחק עקביהו ז"ל . 

 ב 18 במאי 1984 פרסם העיתונאי והמתרגם יורם ברונובסקי, שהשנה מלאו עשר שנים למותו, רשימה במוסף תרבות וספרות של "הארץ" שבה הוא מספר, בעת שהוא מצוי בסיור ראשון בוורשה, כי חברו לסיור ד"ר דוד ווינפלד הגיש לו את ספר השירים המתורגם של זביגנייב הרברט "מר קוגיטו ושירים אחרים" (הקיבוץ המאוחד וספרי "סימן קריאה").

ואז הוא מביא קטע משיר  שתורגם על ידי ווינפלד מפרי כרמו של של זביגנייב הרברט, בעת הסיור הלילי בוורשה עם ווינפלד:

 אחרי גשם הכוכבים/

נאספו כולם תחת משמר מלאכים/

על כר האפר/

מגבעת שניצלה/

אפשר להקיף במבט את העדר הפועה של הולכי על שתיים//

 

להמשיך לקרוא ד"ר דוד ווינפלד, זוכה פרס יצחק עקביהו

שיעור בדקדוק

 

לעילוי נשמת מורתי הדגולה ד"ר עדה צמח ז"ל

 על תרגום "תמימים קדושים" (מיגל דליבס) , שתי גרסאות , שני עולמות

 יום הכיפורים הוא יום שבו הכהן הגדול נכנס, בעת שבית המקדש היה קיים, לתוך קודש הקודשים בגפו. לגופו היה חלוק לבן ופעמון נשרך מאחוריו. כשהייה הפעמון מצלצל ידעו המתפללים שכוהננו חי וכשזה לא דינדן הבינו המתפללים שהכהן נפטר בפגשו את "רוח האלוהים", הטקסט האלוקי, שהרי לא "יראני אדם וחי" ואם הכהן פגש משהו הרי זה היה הטקסט האלוהי. כך זה קרה, כנראה, בכל הדתות, אם קוראים את מירצ'ה איליאדה ב"מיתוס אל השיבה הנצחית" הקלסי שלו.

 זו הסיבה המרכזית שבעטייה אני רואה במלאכת התרגום מפגש בין הטקסט (האלוהי לעיתים כלומר : הניסי, הבלתי נתפש) לבין המתרגם שהוא שליחה של שפה שאליה מריקים את הטקסט המקורי, המיית ליבו, רוחו של היוצר, או המחולל הנצחי. לך, דע מי עושה את הנס הזה.

להמשיך לקרוא שיעור בדקדוק

סיפור קטן על "עובד זר": יוזף שמידט

 

 

 

 

מוקדש לילדי העובדים הזרים שליבם בליבי.

 גירוש ילדי זרים מישראל קורע את לבי.

אינני יודע את נפשי, לעיתים, היכן להניח את הראש מהבושה.

וזאת בעיקר בשל העובדה שאני כבר לא צעיר, כפי שהייתי בשנים שבהן הייתי "שובר ראשים" מקצועי, כשהדבר נגע לפגיעה בזכויות.

להמשיך לקרוא סיפור קטן על "עובד זר": יוזף שמידט

צווטאייבה

התפלל, רעי,

לשלום בית ער,

לחלון עם נר

( מרינה צווטאייבה)

שלוש שורות השיר של המשוררת הרוסית מרינה צווטאייבה, שנרדפה בחייה והפכה לסמל שירה ענק במותה, הינן שורות שאושייה חוץ -קוסמית יכולה היתה לכתוב. המשוררות הנשים יאמרו שאין דבר כזה.

המשורר יוסיף ברודסקי , שסומן על ידי אנה אחמטובה כמשורר המוכשר של רוסיה בדור שאחרי הדור שלה,  רואה בה, במרינה צווטאייבה, את המשוררת הגדולה של המאה העשרים. הוא אפילו מסביר מדוע הוא חושב כך. כי היא איוב ללא מין. היא אושייה נעדרת מין.

זוהי משוררת שמזכירה לי יותר ויותר נשמה חדה ,נעדרת גוף, שאיננה מוכנה לכפוף ראשה למין כלשהו,גברי או נשי,וכל תכלית חייה ליעודה כמשורר.

ברוסיה של סוף תקופת הצאר ובעת תקופת הקומוניזם קראתי כמה משוררות שכאלה ברוסיה , אנה אחמטובה הייתה אחת מהן, אבל ללא כל ספק : מרינה צווטאייבה היא הדעתנית שבהן.

נאמן למרינה צווטאייבה ("אין זכות לשופט משורר למי שלא קרא כל שורה שלו", המשורר על המבקר בתוך "להט אדום" האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאייבה, תרגום מבוא והערות מאת רינה ליטוין, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2011 ) אני יכול לומר שכל מה שקראתי מפרי עטה אחז בגרוני למעט תרגומים שהנחתי מידי ועבודתה של רינה ליוטווין או של עמי דיקמן איננה אחת מהן.

באחד משיריה שממנו מתורגמות שלוש השורות לעיל היא מספרת על "חלון לילי".

וכשאתה קורא את השיר הזה אתה חש שאושייה חוץ-קוסמית ולאו דווקא המשוררת עצמה כותבת :

שוב חלון בליל,

בו ערים כולם.

בו שותים-אולי,

או – יושבים כך סתם.

או קשה לזוג

להפריד ידיים.

יש חלון כזה

רע, בכל בית

 כאמור, ברודסקי סבור שמרינה צווטאייבה היא משורר שיכול לכתוב בקול נעדר מין ספציפי. תרצו : היא משוררת שאין צורך בכלל לתייגה על פי תאוריית המיגדר.  מרינה היא איוב מודרני שעומד על סיפו של עולם כנשמה חסרת מין.

מעטות המשוררות , אם בכלל, שהמערך המיגדרי איננו דובר מגרונן. מרינה צווטאייבה היא משוררת אשה (היא איננה גבר) אבל היא מהממת בקול הנבואי, הדעתני, המדהים בעומקו.

 

 

(שיר של מרינה צווטאייבה ששרה, כנראה, הזמרת אלה פוגצ'ובה)

 

 היה מי שהגדיר פעם את השירה והספרות הרוסית כתנ"כ הספרות העולמית. תמצא שם הכל מכל וכל.

 קריאה בעבודות ,שנבחרו על ידי רינה ליטוין, הינן "חלון עם נר" זיכרון למשוררת דגולה שהשפעתה עצומה.

 

 

 הנה למשל המלחין דימיטרי שוסטקוביץ, שחשש מידו של סטלין, מלחין משיריה של מרינה צווטאייבה

 

 

 הנה ביצוע (קיטשי, אולי, אבל רוסי – דרמטי כשירתה של צווטאייבה) של שיר שכתבה מרינה צווטאייבה המבוצע על ידי הזמרת אלה פוגצ'ובה, בצעירותה של אלה,ובתקופה הקומוניסטית :

 צווטאייבה היא סמל לאו דווקא רוסי אלא עולמי לתפישה שרואה בשירה את החיים עצמם. אי אפשר בלעדיה.

מאהבתי אליה גייסתי את הפסנתרנית האמיצה והמוכשרת ביותר (מימי העריץ סטלין), מריה יודינה- שמה, שמנגנת קטע מה"רקוויאם" של מוצרט לזכרה על צווטאייבה שהתאבדה לאחר שנים של סבל נורא. לא מריה ולא מרינה לא יודעות שאני עושה זאת. שתיהן חיות זו ליד זו בעולם שכולו טוב או לא.

 הנה מריה יודינה מנגנת קטע מה"רקוויאם" של מוצרט

 

 

 

 

 

עדה ברודסקי

 

מותה של העורכת המוסיקלית ("קול המוסיקה") והמתרגמת הירושלמית ( ריינר מריה רילקה ) עדה ברודסקי נתקבל בתשומת לב מזערית. זה מה שיעשה בארצנו למי שהריקה לשפת עבר את  ריינר מריה רילקה, אחד מגדולי התרבות האנושית במאה העשרים. אם יש משהי שעשתה זאת במשך רוב חייה הבוגרים הייתה זו עדה.

(התרגום האנגלי לאלגיה הראשונה , אלגיות דואינו )

להמשיך לקרוא עדה ברודסקי