עוגיית המדלן של בועז כהן

 

עוגיית מדלן היא המצאה ספרותית גאונית של הסופר היהודי-צרפתי מרסל פרוסט. מי שקרא את "בעקבות הזמן האבוד" ("חפש הזמן האבוד" בתרגומה המופלא של המורה שלי ד"ר עדה צמח) יודע כי עוגיית המדלן היא סמל לאותם ריחות, תמונות רגעיות (שבריריות לרגע), של זיכרון. שהרי הזיכרון מורכב מריחות, ממראות, שמצויים על ציר הזמן של כל בן אנוש ואין זה חייב להיות במקום הולדתו או במקום מגוריו.


איזה גבר אינו זוכר ריח של בחורה אהובה, של מראה מפיל בנוף מדהים, קטע מספר שנשאר תקוע לתמיד ועולה בכל רגע של קושי או שמחה, תקליט או הופעה של להקה, יצירה קלאסית שמרטיטה לב.
תרצו : זוהי עוגיית המדלן. זוהי העוגייה ממש. אצל פרוסט זו התודעה של הזיכרון. מה שמקדים את הזיכרון. אלמנט רגשי שמעיר את הזיכרון. גוש של רגש שמנחם. זה רגע שבו הרגש אומר לשכל : תירגע some where over the rainbow/way up high/there is a land that I heard of/once in a lullaby

ולזה אני קורא : תרופה.

אז ככה. הספר החדש של בועז כהן "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" (מרום תרבות ישראלית 2014) הוא תרופה למחלה מאד נפוצה בעולם ששמה "אסקפיזם". מי שרוצה להנות מטקסט שמכיל סמטאות , סוכריות, של תרבות מן המין המודרני מבלי לברוח ל"זבל" ( Trash) יכול ליטול לעצמו יומיום שעה קלה , יגרגר קצת , ויקרא עמוד או שניים, ישתה כוס יין אדום, ויגלה כי העולם של פעם הוא העולם של מחר. אם תקפיד על איכות ה"מזון הרוחני".

עוגיית המדלן של בועז כהן מכילה בתוך ספר מושקע מאד ( החל מעריכה דרך הגהה ועד כריכה תפורה היטב ) שברירים של זיכרון רגשי. כיון שאין לי אינטרס מובהק לכתוב "עטיפה אחורית" מפורטת אלא דווקא ליצור מתאבן לקריאה אני יכול לרמוז שהספר החדש של בועז כהן מביא סיפורים של ילד שגדל במדינת ישראל של שנות השבעים וחווה בעצמו , תוך התוודעות מעמיקה, את עולם הספר, המוסיקה, והחוויות החברתיות. אלה הם זיכרונות ליום המחר. מה שהחל כבלוג (לונדון קולינג) הפך לספר עשוי כאריג צבעוני.

אני, בניגוד לבועז כהן, שהקריא בערב ההשקה בבית אריאלה, את הסיפור , מתוך ספרו, שנושא את השם "דודה אורה", אעסוק בסיפור "יונה ונער".

זהו סיפור על ההכרות של בעז כהן עם המשוררת יונה וולך שהתגוררה בקרית אונו ברחוב שנשא את השם של אבא שלה שנהרג במלחמת העצמאות. זה החל מכך שאבא של בועז כהן תיקן את מכשיר החימום בבית של יונה וולך וה"שיחה הולידה מערכת סבוכה ומורכבת בינה לבין המשפחה שלנו" (כותב בועז בספרו).

הוא מספר בסיפור הזה את סיפור החברות שבין ילד בן 15 לאשה בת 34 .

בקצה הסיפור הזה בועז מספר שהיא הושיבה אותו לצפות בסרט ווידאו (מכשיר שהיה נדיר אז) שבו ג'ף לין שר בקול גבוה את "מבוכה" שלו. ובועז הקשיב. וכשהוא סיים לשיר בועז אצר במח את השיר הזה. "ועד עצם היום הזה זה השיר שמזכיר לי אותה" כותב בועז.

אני כמובן אהבתי את הקטע הזה אבל כל אחד יוכל למצוא את הקטע שהוא אהב בספר הזה.

יש בספר הזה המון סיפורים קטנים על תקליטים גדולים, על ספרות אהובה, וגישתו מאד קרובה לליבי ולא אומר מדוע כי זו רשימה על ספרו של בועז ולא עלי. אבל , כן, הוא מאד קרוב לתרבות הטובה שצרכנו, וגם לזו שנשנשנו (מתחת לשלחן) כנערים ( ספרי זימה, "פלייבוי" ). הוא הזכיר לי המון. אבל בעיקר הוא הזכיר לי בחורה אחת שניתקה עימי מגע אחרי ששידכתי לה את בעלה, עורך מוסיקלי מאד נחשב, שהייתה ידענית עצומה ברוקנרול והכירה לי את הרוקנרול בצורה מעמיקה מאד. אין המון אנשים כמוה וכמו בועז כהן.

הכרתי רק עורך רוק אחד שהיה כמו בועז כהן, אורי לוטן שמו, והכרתי אותו טוב כשהייתי עורך יומנים בגלי צה"ל, וההבדל היחידי שבין שניהם הוא שבועז הוא תאב חיים ואורי לא היה כזה. וזה הספר שמוגש לכם – ספר של אדם סקרן תאב חיים ומוקיר תודה.

בועז כהן , שמשדר בבוקר את תכנית "רוקר טוב" ב 88 אפ אם (שאני מאזין לה ), ואת "פרוגרסיב וחיות אחרות" (שאני מתקשה להאזין לה), הוא זן נדיר של עיתונאי , שדרן, כי הוא סקרן וזה מוסיף המון למוצר שתקבלו, למוסיקה שתשמעו.
בעולם שבו "מדיום הוא המסר" (מרשל מקלוהן) הפרטים הקטנים שבועז כהן מביא הם מסר עמוק יותר. חשוב יותר מכל הבל שתתקלו בו בערוצים השונים.

ועוד לא אמרתי מילה על בית הגידול של בועז כהן. את זה תצטרכו לקרוא לבד.

מאת: NATHAN ROI

משפטן שמתמחה בתחום המקרקעין בעיקר; הסטוריון בעל שני תארים בהסטוריה ובפילוסופיה (בהצטיינות יתרה); כותב נאומים ורעיונאי; כותב ביוגרפיות; רוצה לכתוב דוקטוראט במדעי היהדות וללמד.

תגובה אחת בנושא “עוגיית המדלן של בועז כהן”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *