הרוח השבוייה (ב)

לזכרו של אבי איסאק מנדל שוורץ – זומפף שנפטר בי"ג ניסן 1997

צ'סלב מילוש, הרוח השבוייה, תרגמה מפולנית : מירי פז הוצאת קשב לשירה 2012

יותר מחצי שנה קראתי את ספרו של זוכה פרס נובל לספרות צ'סלב מילוש. שירתו תמיד מאתגרת ומחייבת אותך להיות בקי ברזיה של התרבות הקלאסית העולמית, שהרי אם לא תהייה כזה, ספק אם תוכל לצלוח אותו.

הוא ערק בשנות החמישים וחי רוב ימיו הבוגרים בארה"ב וכששב לפולין, בנפול השלטון הקומוניסטי, היה לגיבור שכניסתו לאולם הספרותי , כתיאורו של יורם ברונובסקי ז"ל, לווה ברוחות לא נעימות הן מצידו והן מצד מקדמיו. שהרי הוא הכיר אותם לפני ולפנים והוא היה מהיחידים שהרהיב עוז ועזב את "סיר הבשר" הסטליניסטי כשהיה מגדולי משורריה של פולין כבר אז.

ספר העיון שלו :"הרוח השבויה" מחייב אותך להכיר היטב תרבות כללית בכלל ואת תרבות ההתקרנפות של הדורות האחרונים בפרט. מי שהלך עם הכוח והשלטון , שירת האדון, לא יאהב את הספר. מי שבועט במסגרת ונותר עם רוח חופשית יכיר בספר הזה כאחד מספרי העיון החשובים ביותר במאה העשרים.

זה לא ספר על ההתקרנפות של האינטלקטואל הפולני אלא האינטלקטואלים באשר הם, בכל פינה בעולם. בישראל בוודאי.

למען הסר כל ספק וכדי לומר את הכל אני חייב להודות שגדלתי במחיצתו של אב יהודי-פולני שהיה קומוניסט כל חייו הבוגרים. הוא נולד בעיר ירוסלב בגליציה כאיסאק מנדל שוורץ לאביו הסנדלר נתן ולאמו רבקה, עקרת בית שגידלה 3 בנות ושני בנים. עם פרוץ המלחמה חצתה המשפחה את נהר הסן בדרך מזרחה, כשההפצצות הגרמנים מלווים אותם. סבי מת מגנגרה ורעב לאחר כמעט שנה של נדודים במערבה של אוקראינה וסבתי רבקה מתה לאחר זמן קצר מצמא וקור. כששב הביתה, לפולין, היה אבי בן 16 שנים. הוא הגיע חסר השכלה ובמשך שלוש שנים השלים בגרות ובאמצעות המשטר הקומוניסטי-סטליניסטי של פולין הוא השלים בגרות, התקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטת וורשה כיהודי, והשתלב בשירות החוץ הקומוניסטי של פולין. עד לשנת 1989 , כששב לפולין, היה משוכנע בכל רמ"ח אבריו שהיה יכול להיות דיפלומט בכיר בשירות החוץ. השבר הגדול היה , כשפגש את אחיו – הנייק, שהיה קצין תובלה אווירית בחיל האוויר הפולני, והודח לאחר מלחמת ששת הימים של שנת 1967 בשל יהדותו. כל שנות ילדותי הוזכרו שמות של אינטלקטואלים פולנים תחת השלטון של לדיסלב גומולקה – שליטה הכל יכול והסטליניסטי של פולין.

לאיש מהם לא היו פנים אינטלקטואליות של ממש אלא רק תדמית חיצונית.

בין האינטלקטואלים בלט יז'י אנדז'ייבסקי שבישראל ראו בו "קול מהדהד של האינטלקט הפולני" וכוכב האסופה "הזעם והלב" שיצא לאור בספרית הפועלים בשנת 1959 ואני קורא בה מעת לעת .

צ'סלב מילוש הסיר את הלוט מעל פניהם של גיבורי הילדות של מי שגדל על שמעה של הספרות הפולנית בכלל ובעיקר על ההיסטוריה הקצרה של ההתקרנפות.

דמו את כל אמנים ישראלים שהתחברו לשלטון הימין או השמאל במדינת ישראל מאז הקמתה והפכו חלק מן ה"מיינסטרים".

זרם מרכזי הוא תמיד התקרנפות שהרי תפקידו של האינטלקטואל כמו תפקידו של אותו יתוש על גבה של הפרה, כאימרתו של סוקרטס, בפיו של אפלטון. מבחינה זו אצל מילוש המתקרנף הקליל הוא זה שנוטל את מנעמי השלטון ומתכסה בהם. וכאלה, יש בארצנו הקטנטונת לא מעט.

הוא חילק את הקרנפים שלו , העדר הקטן הזה, לארבעה סוגים על פי האותיות הלטיניות .

לאחר המבוא התאוריטי שלו , שהוא מבוא מתודי לכל דבר ועניין, הוא הולך לעיקר הספר : ארבע ביוגרפיות קצרות של חבריו האישיים של צ'סלב מילוש, שנשארו בפולין, לאחר שהוא עזב אותה, ערק משירות החוץ הפולני בשיא ימי הסטליניזם.

בעיניו , חברים אלה שיעבדו את רוחם לקומוניזם – מי מעט ומי הרבה .

אנדז'ייבסקי הזדעזע מרצח היהודים אבל שעבד את רוחו להפצה של הדיקטטורה החדשה, הקומוניזם ( בעיני הוגת הדעות הנחשבת בעיני מאד – חנה אהרנדס ובעיני הסופר הרוסי –יהודי וסילי גרוסמן קומוניזם ונאציזם היינו הך המה ).

וכך הוא כתב על אנדז'ייבסקי : בפני אלפא [אנדז'יבסקי] שהיה רגיש במיוחד למעמדו כסופר המוערך ביותר בחוגי הסופרים של המפלגה, עמדה רק ברירה אחת. ציפו ממנו שיאמר את דברו כסופר בעל סמכות מוסרית וישמש דוגמה לעמיתיו … אלפא, שכבר לא היה מבודד, אמר לעצמו שהוא נחוץ – לא לכמה סנובים בבית הקפה, אלא לנוער החדש, העובד, שאליו דיבר במסעותיו ברחבי הארץ … הוא היה מודע לכך שבקבלו את "הדת החדשה" יחדל להיות סופר בעל סמכות מוסרית; הוא ייעשה סופר-מחנך שכבר אינו מבטא בספריו את מה שמייסר אותו עצמו, אלא את מה שנחשב למועיל.

הוא עובר על דמויות נוספות , בזה אחר זה, אחד שונה ממשנהו בסגידתו וגם אפס סגידה בעיניו היא סגידה. והוא לא מקל ראש עם עצמו.

אם תלכו לספר , לדמויות, תוכלו לאתר דרך קווי אופיין את הקרנפים של היום, בחברה שלנו, לאוו דווקא הפולנית של שנות החמישים.

החלק השני של הספר הוא המרכזי והוא מתאר את הדמויות בצורה אכזרית מאד , ללא כחל ושרק.

התרגום, אני מניח, לא היה קל למתרגמת מירי פז שהפליאה במתן הערות והארות במקומן.

החלק השלישי , כמו החלק הראשון, הוא חלק פילוסופי עמוק ברוחו של חבר פולני שערק אף הוא, לשק קולקובסקי. לחלק השלישי קוראים "האדם, אוייב הסדר". בחלק הזה הוא מציג את הטרגדיה שעולה מדיכוטומיה הקומוניסטית שלא מתירה חופש לבד מחופש הסגידה. כמו דת.

היומרה של הטוטליטר הייתה ועודנה לשלוט ברוח האדם ובחירות , לשלוט בהסטוריה, לשלוט בדרכה. ומהו האדם בדיכוטומיה זו ? אוייב הסדר , אויב השיטה. ומי פותר את הבעיה ? הטירור הקומוניסטי בוודאי . וזה נורא, זה נורא ואיום. עליו לא יכולים להעיד מיליוני קרבנות שהושלכו לבתי הכלא בצפון הקר.

הוא מדבר על דיקטטורה זו.

בחברות שכלכלתן קפיטליסטית הפחד מפני מחסור בכסף, איבוד עבודה, ירידה בסולם החברתי הוא המניע אנשים להתאמץ. אבל כאן, באימפריה, שולט פחד עירום. בעיר קפיטליסטית שאוכלוסייתה מונה 100 אלף איש עלולים כ-10,000 איש למשל לחשוש … אבל אם כל 100 אלף תושבי העיר חיים בפחד מתמיד, הם יוצרים אווירה כללית המעיבה על העיר כמו ענן כבד.

הוא כמובן טועה באבחנה זו שהרי הדיקטטורה הסטליניסטית הינה טירור רוחני וכלכלי אבל החברה הקפיטליסטית הינה טירור פיסי, גשמי, דרוויניסטי. לעוני יש מלתעות משלו כשקפיטליסט קובע מי לשבט ומי לחסד.

כך או כך, צ'סלב מילוש פתר לי בעיות רבות בהבנה של אינטלקטואלים.

חוט שדרה, אם אין לך, שכל לא יוסיף לך.

צ'סלב מילוש אינו האדם העליון והם אינם התתי-אדם.

אבל ברור שבמקום בו אין איש היה אדם הוא כלל חשוב.

את זה לא לומדים בבית הספר של צ'סלב מילוש כי עם זה מגיעים מהבית מהד.נ.א.

מאת: NATHAN ROI

משפטן שמתמחה בתחום המקרקעין בעיקר; הסטוריון בעל שני תארים בהסטוריה ובפילוסופיה (בהצטיינות יתרה); כותב נאומים ורעיונאי; כותב ביוגרפיות; רוצה לכתוב דוקטוראט במדעי היהדות וללמד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *