השיבה לגיאורגיה

המפגש הראשון שלי עם גיאורגיה היה, בראשית שנות התשעים, בדירתו של שליח הסוכנות היהודית בסן פטרבורג (לנינגרד). על שלחן מלא בכל טוב הארץ דאז ובקבוק של וודקה הוא סיפר לי אביו שעלה מלנינגרד ועובד כרופא בבית חולים בישראל.


"אבא סיפר לי על קבוצה של יהודים גיאורגים שהגיעו למרפאה שלו במרכז לנינגרד עם מזוודות של כסף רוסי שהיה מיועד לאסירי ציון שנותרו ללא פת לחם. איש לא ביקש מהם להגיע אבל הם ידעו שהיהודים הללו זקוקים לכסף והם הגיעו למסור אותו לו כדי שיוכל למסור להם. אבא שלי היה מסורב עליה והם ידעו שהם יכולים לסמוך עליו. הם שמו את המזוודות והלכו" סיפר לי השליח.
המפגש השני שלי עם גיאורגיה היה, כמה ימים לאחר מכן, בשעת ליל מאוחרת, בנמל התעופה של טביליסי החשוכה, שהייתה נתונה במלחמת אזרחים קשה מאד, שפילגה את חלקי המדינה לכמה מחוזות. היהודים היו בתווך.
כתבתי אז עבור העיתון "דבר" ודיווחתי לגלי צה"ל על המתחולל בארץ מפולגת זו. מי שארגן את היציאה שלי היה ראש המשלחת של הסוכנות היהודית בחבר המדינות – חיים צ'סלר והוא הצמיד אלי את האיש בעל הנסיון הרב ביותר בשטח, איציק משה שמו, שעלה עם הוריו מגיאורגיה, בשנות השבעים. אני הגעתי לגיאורגיה החשוכה לגמרי, הרעבה ללחם, שמים היו בה במשורה, מאזרביג'אן השכנה, שממנה עלו לישראל זרמים גדולים של "יהודים הררים" בעיקר מאזור מחוז קובה ומעיר הבירה באקו.
למרות שבמעלית במלון בבאקו עליתי עם "מולות" מאיראן השכנה ומוסלמים מזוקנים גאורגיה עניינה יותר.
בגיאורגיה ניתשה מלחמת אזרחים קשה. זה החל בבחירות שנערכו באוקטובר 1990 כשהמפלגה הקומוניסטית נבעטה מן הסצנה המקומית על ידי מתנגד המשטר זוויד גמסחורדיה. הוא קרא להכריז על עצמאותה של גיאורגיה ב 9 באפריל 1991 , עוד טרם התפרקות בריה"מ, וסרב להצטרף לחבר המדינות העצמאיות. הייצוג בתוך הפרלמנט הגיאורגי , והדעה של המיעוט האבחזי שאינו זוכה ליצוג הולם, הוביל למהומות, שזכו לסיוע "חיצוני" שמתנגד לגמסחורדיה. פרו קומוניסטים, לאומנים, ולאומיים גיאורגיים נלחמו עד זוב דם.
אני הגעתי לכאן בשיאן של המהומות הללו.

השליח הראשון של הסוכנות בגיאורגיה איציק משה, שהיה גם השליח הראשון בבריה"מ כולה, שנתפש בה כראש מדינת ישראל, הביאני משדה התעופה החשוך, למפגש, בעיר העתיקה של טביליסי, עם נציגי הקהילה היהודית במקום.
מסביב לשלחן גיאורגי מסורתי , שהארוחה בו מתנהלת במשך שעות ארוכות, כשכל אחד מן המסובים מברך את אחד ממשתתפי הארוחה, הכרתי את הקהל שישב מולי. היו שם אינטלקטואלים יהודים גיאורגיים ששרדו את התקופה הקומוניסטית ועדיין חששו מן העתיד. המאבק בין הלאומים הגיאורגיים לקומוניסטים היה בעיצומו

איציק משה תרגם לי את הדברים שנאמרו מסביב לשולחן ובחוץ רעמו התותחים. הרחובות היו ריקים מאדם, בבקרים עמדו אנשים בקור המקפיא לרכוש לחם, וכולם פיללו שהדלק והמים ימשיכו לזרום. מכוניות נסעו עם פתח דלק סגור במנעול מחשש לגניבת דלק בשל המחסור הגדול בדלק ברחבי המדינה שהייתה במלחמה.

יחד עם זאת, ולמרות המצב הקשה, ראש הממשלה הגיאורגי- תנגיז סיגוואה, שקיבלני לשיחה בלשכתו, סיפר לי, בנוכחותו של איציק משה, כי המיעוט היהודי יזכה לכל סיוע , בכל רגע נתון כדי להתאחד עם בני עמו בישראל. "והוא עמד בכך" אמר לי איציק משה אחרי השיחה "כשסייע בחילוצם של יהודי אבחזיה מאש המורדים לטביליסי ומשם בדרך לישראל".
השליח המקומי , שהגיע לאחר נציג העליה- מיכאל קריחלי שעבד בתקופתו של משה, היה יעקב אפרימשווילי (אופיר). הוא היה מהנדס אלקטרוניקה וחשמל שעזב את העבודה ב"טלרד" והגיע על מנת לסייע להמשך עליית היהודית. האיש החביב הזה ורעייתו ארחו אותי בימים שלאחר מכן בביתם. ביתו היה ביתם של כל הישראלים שהגיעו לכאן בימי המלחמה הקשים.
מי שחיבר את שיחות הטלפון בין גיאורגיה לישראל ואותי מטיביליסי המופגזת לאולפן של גלי צה"ל, שהקליט את הדיווחים שלי, הייתה בחורה אוהדת ישראל בשם הכינוי נאטו. הן היא והן אחותה היו בעלות היכולת לחבר את השפופרות כך שאוכל לשמוע את ישראל בכל רגע נתון. זה לא היה עניין פעוט ערך בימים של מלחמה קשה.
בלובי של המלון המערבי היחיד שתפקד אז , מלון "מתחי", התכנסו, מדי בוקר, הכתבים ונציגי המדינות המעטות שקשרו קשרים עם המדינה הגיאורגית החדשה. יכולת למצוא שם נציגי שלוש –ארבע מדינות, נציגי ישראל בהם, ואוהדים רבים של העם היהודי, שלמרות המצב הקשה, לא היססו לסייע ליהודים שיצאו מטביליסי לישראל.
נדמה לי שאז, בתוך הקרבות ההם, שאך מעט יכולתי לדעת עליהם בשל חוסר היכולת להגיע לאזורי הקרבות, גיליתי אהבת ישראל שלא הכרתי כמוה והייתי בכמה וכמה מקומות בעולם כעיתונאי פעיל.
שיבה לגאורגיה


שבתי לגיאורגיה לאחר למעלה מעשרים שנה כדי להיות שותף להדלקת נר חנוכה וציון מלאת 25 שנים לפתיחת השערים של בריה"מ בפני היהודים שרצו לעלות לישראל. זהו טקס שאורגן על ידי לשכת העסקים ישראל-גיאורגיה שהקים איציק משה, מי שהיה שליחה הראשון של הסוכנות היהודית בגיאורגיה ובריה"מ כולה.

שדה התעופה של טביליסי שנחתי בו הוא שדה קטן ומודרני מאד. היקף התנועה בו נמוך יחסית לישראל וזה לא רק בגלל שהמדינה מונה כארבעה מיליון תושבים אלא בעיקר בשל העובדה שהמדינה אינה במצב כלכלי המאפשר לתושביה לטוס.
הנסיעה אל עיר הבירה עוברת בכביש רחב עוד מהתקופה הקומוניסטית, שהורחב במעט, והכניסה אל העיר התייפתה וכוללת בתוכה כמה בנייני מידות חדשים, שחלקם נבנו על ידי אוליגרכים, אך גם על ידי ישראלים שבונים כאן.
הקיטוב החברתי זועק בשדרות רוסתוואלי, השדרה המרכזית בבירה הגיאורגית. מצד אחד של השדרה אב שוכב על הרצפה עם בנו הקטן וזועק ללחם. מראה קורע ללב. ובהמשך הרחוב יש קניון מהודר שהתנועה בו דלילה.
ראש העיר טיביליסי דוויט נרמנייה, שקיבל אותנו בלשכתו, מצפה לשיתוף פעולה בין מדינת ישראל ומוסדותיה לבין העיריה של טיביליסי בפרט והמדינה בכלל.
איש עסקים ישראלי, קבלן מירושלים, אומר לי כי התהליכים המנהליים בגיאורגיה, שמשוועת לפתוח, הינם קצרים יותר מאשר בישראל, והרצון לסייע ליזם הוא גדול יותר מכל מקום שבו הוא בנה. זו ארץ שרוצה להתפתח והשלטון המרכזי מסייע בכך רבות.
גיאורגיה היא ארץ משוועת להתפתח והיא מקווה להגיע להתפתחות מהירה יותר בעתיד הקרוב שתאפשר העסקת עובדים מחד והכנסת כסף זר מאידך.
השר לשעבר אופיר פז (פינס), שהינו מנהל המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל אביב, נכח במפגש עם ראש העיריה והזמין את ראש העיר להרצות במכון לשלטון מקומי באוניברסיטה העברית.
אל ההזמנה הצטרף סגן יו"ר הכנסת, חיליק בר, שנכח בפגישה, שהזמין את ראש העיריה להיות אורחה של הכנסת בעודה מכוננת.
איציק משה מתרגם את הדברים שנאמרים בשפה האנגלית לשפה הגיאורגית. המפגש מאד קונקרטי ובטרם הוא החל ביקש ראש העיריה להיכנס ללשכתו כדי לענוד את סיכת הידידות שבין גיאורגיה לישראל על דש חליפת השרד שלו.
גיאורגים מצילי יהודים

הידידות והאהבה לעם היהודי בכלל ולישראל בפרט אינם מעושים או מהשפה אל החוץ.
ג'מלט, אחד מן הפעילים הגיאורגיים בבירה, מספר על האהבה הגדולה ששוררת בין שני העמים בשלושת אלפים השנים האחרונות "ליוויתי את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לשרידי בית הכנסת במצחתה הקרובה לטיביליסי והוא התרגש מאד. בית הכנסת הוא מהמאה הראשונה, על פי חלק מהארכיאולוגים" הוא אומר בכינוס שערך איציק משה באחד הערבים.
כינוסים מדעיים בעניין בית הכנסת התקיימו כבר בישראל והאחרון שבהם היה בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת גיאורגיה ואוניברסיטת בר אילן ובו נסקרה ההיסטוריה של בית הכנסת על ידי פרופסור
גוראם לורטקיפאנידזה מאוניברסיטת טיביליסי.
לטקס הדלקת נרות חנוכה , שאליו הוזמנו גיאורגים רבים ובהם חברי פרלמנט רבים, הגיע גם בנו של חסיד אומות עולם, סרגיי מטראבלי. הוא ישב בשורה הראשונה של העולם והמתין להקרנת סרט מרגש על הצלת יהודים בזמן השואה.
טקס הדלקת נר ראשון של חנוכה 2014


בבית ישראל, שהוקם על ידי לשכת המסחר ישראל – גאורגייה, הוקמה תערוכה לזכרם של "השינדלרים הגיאורגיים" ובהם סרגיי מטראבלי. "יד ושם" ביחד עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין יזמו וסייעו בהפקה של סרט שיוקרן באולם , שבו יודלק הנר הראשון של חנוכה, אולם רוסתאוולי המפואר במרכז שדרות רוסתאוולי בבירה" אומר לי איציק משה , שרואה בחשיפה של יחס הגיאורגיים לעם היהודי כעובדה שלא נחשפה דיה.
סרגיי מטראבלי, שנולד בשנת 1906 בכפר אוצרה במחוז אוני שבקווקז, היה יצרן יין בקיסלובודסק שבצפון הקווקז. בעת שהגרמנים התקדמו לעיר, באוגוסט של שנת 1942 , סרגיי וחברו איווני גוגסחשבילי, סייעו ליהודים ולקומוניסטים לעזוב את העיר. אחד מן האנשים שזכו לסיוע הזה היה אמיל זיגל ( זיגל הופיע בבלוג "עונג שבת" , שקרוי "הוטרנים באים", בעריכתו של פרופסור דוד אסף ) וארקדי רבינוביץ.
במשך 16 יום הוביל מטראבלי את הקבוצות של הפליטים דרך הרי הקווקז על מנת להביאם למקום בטוח, בית הוריו בגיאורגיה. אמיל זיגל, שרואיין בסרט שהוצג באולם רוסתוואלי, שהיה מלא מפה לפה, סיפר שהיה חולה במלריה כשהגיע לבית הוריו של מטראבלי. במשך כמה שבועות הוא טופל על ידי בני המשפחה והחלים מן המחלה.
אמיל זגיל, שהגיע לביתו של מטראבלי, ניצל , בעת שבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בקיסלובודסק. עם החלמתו החליט לצאת לסוחומי בגיאורגיה ומשם להרי האוראל, שם התנדב לצבא הסובייטי. הוא לחם עם הצבא הסובייטי ונותר בחיים. ובשנת 1946 שב לכפר שבו חיו הוריו של מטראבלי בקווקז.
בשנת 2006 הוענק לסרגיי מטראבלי ציון חסיד אומות העולם והוא הצטרף לקבוצה של גיאורגיים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.
בעת שהסרט הוקרן באולם הייתה התרגשות גדולה הן בקרב היהודים והן בקרב הגיאורגיים שראו בכך שותפות גורל בין שני העמים. "נדמה לי שאני מכיר היטב את העם הגיאורגי" אומר לי איציק משה "והאהבה הזאת בין העם הגיאורגי ובין העם היהודי, מדינת ישראל, היא אהבה ללא תנאי. שיתוף הפעולה בין שני העמים לרווחתם ולרווחת העולם מחייבת מו"מ ישיר בין העם הגיאורגי לעם היהודי ללא מתווכים, כי באהבה של אמת אין צורך במתווכים שרק יוצאים נשכרים מכך".
על הבמה שרה הזמרת הגיאורגית אייה צ'טלידזה את השיר "שמע ישראל" ו"אבינו מלכנו" מן המקורות היהודיים בקול שמיימי. בשיחה עימי היא סיפרה שהייתה בישראל 20 פעם והיא אוהבת את ישראל כמו רוב העם הגיאורגי. היא הייתה אורחת הפסטיבל שנערך בבריכת השולטן ושרה ביחד עם שלומי שבת והיא מקווה לשוב לישראל בעתיד.

ירושלים על ראש שמחתם


אחת הזמרות שעמדה להופיע על הבמה וברגע האחרון הודיעה שלא תגיע בשל מחלה היא הזמרת הגיאורגית ממוצא יהודי, תמרה גוורדציטלי- מי שהייתה זמרת היצוג של בריה"מ בתקופה הסובייטית.
אני הכרתי אותה בראשית שנות התשעים , בעת מפגש עמה, במלון המרכזי של מוסקבה. היא ידוענית רוסית שלמדה מוסיקה קלאסית באקדמיה למוסיקה במוסקבה , פסנתר ושירה.
השיחה התקיימה בנוכחות אמה תבדל"א שניצלה מיד הנאצים ומשתפי הפעולה הרומנים שחדרו לאודסה והוציאו להורג את מרבית היהודים בה. האם נמלטה לגיאורגיה וכך ניצלה ביחד עם אחיה. היא נישאה בגיאורגיה לגבר גיאורגי ותמרה היא בתה מנישואין אלה.
השיחה ביני ובין האמא של תמרה התקיימה באידיש. היא זכרה מילים לא מעטות מן השפה שהיא המאמא לושען של מרבית יהודי בריה"מ בין שתי מלחמות העולם.
תמרה הייתה ועודנה חובבת ציון מושבעת. היא זמרת מוכרת ברחבי בריה"מ של היום ואחד מהשירים שהיא שרה במופעיה הוא שיר דרמטי שנושא את השם "ירושלים".
כשביקרה בירושלים הייתי בין אלה שליוו אותה ולמדתי להכיר נפש אוהבת אדם שקשורה בכל נימי נפשה לעם הגיאורגי , לעם היהודי, לעם הרוסי אבל גם לשירה הצרפתית. היא שרה מהרפרטואר של אדית פיאף וכבר שנים שהודבק לה השם : "אדית פיאף הרוסית".

כשביקרתי אותה בדירתה במוסקבה הרהבתי עוז והצעתי לה, בגזוזטרא מעל לכיכר האדומה, לשיר לה שיר: בדרך לקיסריה (אלי, אלי) למילותיה של חנה סנש. סיפרתי לה את הסיפור והיא התרגשה מאד ובתקליט שיצא לאור, חצי שנה לאחר מכן, "וויוט קרול" קראו לתקליטור, היא שרה את השיר הזה בשפה העברית, ללא חשש.
היא סופר סטאר ברוסיה אבל נפשה כרוכה בגיאורגיה ובישראל. היא ואמה תבדל"א אומרות זאת בריש גלי ללא חשש. ומבלי לחוות דעות פוליטיות.
בליבה, תמרה גוורדציטלי, היא גיאורגית. כאן גדלה וכאן מונח ליבה. היא אשת חסד של ממש ואין רגע שהיא אינה תומכת במוריה הגיאורגיים למוסיקה. כך קרה בעת מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים ועושה רושם שחייה נעים בין גיאורגיה לבין מוסקבה. בנה יחידה לומד מחוץ לגבולות חבר המדינות והיא חיה סמוך מאד לאמה.
מאחוריה הופעות בכל רחבי בריה"מ, עם מישל לגרנד, פעמיים בקרנגי הול של ניו יורק ואין ספק שהיא הגדולה בזמרות גיאורגיה במאה הזאת.

ככל שאתה מברר אתה מגלה כי העם הגיאורגי והעם היהודי כרוכים זה בזה. בגיאורגיה אין יהודים רבים, מרביתם עלו לישראל, אבל הישראלים רבים מבקרים בגאורגיה וביניהם גם יהודי גאורגיה המגיעים לטיולי שורשים ובחופשות בהרי גיאורגיה. "אני יודע שבשנות התשעים ישראל הייתה מגנט ליהודי גיאורגיה ובריה"מ כולה שרצו להגיע לישראל. היום, מסיבות אובייקטיביות וגם מליקויים בעבודות ההסברה ישראל מהווה מגנט פחות והעם הגיאורגי, וארצות הקווקז, ישמחו שיהודים יגיעו אליהם ויביאו עימם את הידע והיכולת המדעית והמסחרית שלהם",
איציק משה אומר את דבריו בחייו אבל הוא מתכוון לכל מילה : "המקומיים יאהבו שיהודים ישובו לכאן אבל לעסקים בלבד. חשוב שהישראלים יגיעו רק לאחר שהפכו לישראלים מצליחים וידעו לייצג נאמנה את מולדתם. הפעם את ישראל". כך איציק משה, שפעיל בגאורגיה ובחבר המדינות כבר 25 שנים.
הגאורגים מאוד אוהבים את מדינתם ואוהבים את אלה שמתחברים לתרבותם וגם מפיצים אותה. אבל הם לא פחות מכבדים את אלה שהגיעו להישגים בישראל לאחר העלייה. לאחר ניסיון העבודה של 25 שנה, אומר איציק משה, שהדרך היחידה להצלחה באזור, גם בתחום העסקים, היא להגיע לאחר שעברת תהליך של ישראליזציה מלאה ושיש לך מה "למכור" מעבר להיותך דובר השפה המקומית.
ניסיתי לאתר בעת ביקורי האחרון בטיבליסי אתרים יהודיים. אחד מהם, בית הכנסת היהודי המרכזי, שמצוי בלב העיר העתיקה.
בבית הכנסת המרכזי בעיר העתיקה, שהינו בניין מפואר מאד, אין מתפללים במהלך היום. מעט יהודים נותרו בטיביליסי.
כשהייתי שם, בשעות הצהריים המוקדמות, שלוש נשים יהודיות ישבו וקיוו לקבל נדבה לחג החנוכה. שירותי הרווחה בארץ זו כמעט ואינם קיימים והגמלה לקשישים היא מזערית ולא מאפשרת קיום בכלל. הנשים היהודיות שנותרו ללא הכנסה מוצאות בחצר בית הכנסת מקום שבו יוכלו לזכות בסיוע לחג.
בית הכנסת פתוח לרווחה ועל השולחנות סידורי תפילה נוסח עדות מזרח שהובאו לכאן בתרומה.
במרחק הליכה קצרה משם עומד מסגד גדול שמשקיף על החמאם התורכי ששרד כאן. נשים לבושות בגדים שחורים מסתובבות ברחבי הרובע המוסלמי.
דבר אחד קבוע וברור: יחסו של העם הגיאורגי כלפי העם היהודי הוא של אהבה והוקרה ויחסו של העם הגיאורגי כלפי האיסלם בארצו של חשדנות , בהיות המדינה מוקפת במדינות מוסלמיות, מאז כיבוש הקווקז על ידי האיסלם.
(תודה ללשכת המסחר ישראל – גיאורגיה, שבאמצעותה שבתי לגיאורגיה אחרי 25 שנים כמעט, והיא אף העניקה לי שלט הערכה על עבודתי כעיתונאי בה במהלך המלחמה שניתשה בה בשנות התשעים ועל פעלי כעיתונאי )

מאת: NATHAN ROI

משפטן שמתמחה בתחום המקרקעין בעיקר; הסטוריון בעל שני תארים בהסטוריה ובפילוסופיה (בהצטיינות יתרה); כותב נאומים ורעיונאי; כותב ביוגרפיות; רוצה לכתוב דוקטוראט במדעי היהדות וללמד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *