האביב של המהר"ל מפראג

מעגלי השתיקה שמסביב לדמותו של המהר"ל מפראג, רבי יהודה ליווא בן בצלאל, שחי בין השנים 1520 לשנת 1609 , לא יכולים להסתיר את האביב שהפציע מבית מדרשו.

הוא היה ועודנו מגדולי אנשי ההלכה היהודיים של המאה השש עשרה והשבע עשרה ויש חוקרים שסבורים שהוא מגדולי ההוגים היהודיים בעידן החדש שלא חשש לקבוע כי הקטבים הינם העולם אף שיש לאחוז באחד , באל אחד.
זה שנים רבות, ומאז סיום לימודי התואר השני בפילוסופיה, קראתי את כתביו הרבים ללא ביאור ותרתי אחרי שביבי מידע ביוגרפיים של אדם שהיה איש הלכה שלא עצם את עיניו לנוכח פרקי המדע שנגלו לנגד עיניו , מבית מדרשם של הפיסיקאים והאסטרונומים בני התקופה. ביתו של טיכו ברהי, מגדולי האסטרונומים, אינו מרוחק מביתו של המהר"ל בפראג. תלמידיו של מורנו הרב רב ליוואי (מהר"ל) מספרים כי הוא נפגש עם טיכו ברהי. על הפגישה אין תיעוד מדויק ואם היה יכולתי לקרוא עליו אולי בכתבים של ההיסטוריון והאסטרונום, ר' דוד גנץ – תלמידו של המהר"ל.
התלמוד והקבלה היו לנגד עיניו והוא למד גם את ספר "היצירה" וחלקים נרחבים מספר הזוהר. הפרופסור אנדרה נהר , שכתב ספר מאיר עיניים על באור משנת המהר"ל, מבהיר כי המהר"ל היה הוגה דעות אמיץ לב שלא חשש להכשיר את האגדה ככלי לימודי , להכיר את המדע של התקופה, ולהיאבק בכפירה ביהדות. הוא הכיר את ההפכים וידע לברור בניהם בסובלנות רבה.
בית הכנסת הישן – חדש
הלכנו, אני ודוריס –רעייתי , לבית הכנסת החדש – ישן בפראג (שנודע בשמו האידי אלט-נוי שול) . זה מבנה ברוקי יפיפה שנחשב לעתיק. מספרי האגדות של פראג, ואלה הם רבים מאד, משתעשעים בשמו ואומרים שהוא בית הכנסת על תנאי כיון שהוא יעבור לירושלים כאשר המשיח יגיע.
בבית הכנסת הזה, בלב הרובע היהודי של פראג, צמחה האגדה על יצירת הגולם מפראג. בספר תיירים מקומי מתארים הכותבים את דמותו של הגולם מפראג, מעין רובוט ( אגב, הרובוט הומצא על ידי הסופר הצ'כי קרל צ'פאק וגם שמו הוא צ'כי, רובוט – רובוטה – עבודה).
טורים ארוכים של אנשים ממתינים להיכנס לתוך הקומפלקס היהודי הגדול שכולל את בית הכנסת, המוזיאון, בית הטהרה , בית הקברות העתיק שבו נקברו המהר"ל ורעייתו.
כשאדם מגיע למקום כזה, שבו חי אדם כזה, אפשר לשמוע בחלל כמה מהדברים שהוא העלה על לשונו במקום הזה.
בניסן נגאלו
בשנת שמ"ט (1588 ) הוא נשא בבית הכנסת הזה , בפראג, את דרוש שבת הגדול, השבת האחרונה לפני הפסח.
יש רבים שסבורים שחג הפסח , עיקרו של החג, הוא זבח הפסח, העלאת העולה. אצל המהר"ל מפראג יש "חורפו של אדם" – המקום המת שלו, היצר הרע שלו ויש "אביבו של אדם" – המקום המבכיר שלו, הנולד מחדש, היצר הטוב, והוא אומר בדרוש זה את דרכו לעניין ההכנה לפסח.
וכך הוא כותב :
"כי אנו אין לנו קרבן פסח שצריך כמה וכמה הלכות ולפיכך דורשין בשבת הגדול לשעבד שכלו אל הש"י ואז יבוא לעבוד עבודת הש"י".
כלומר השעבוד הינו רוחני לאל אחד תוך התפשטות מעולם הגשמיות.
מעניין עד כמה דבריו אלה של המהר"ל קרובים לגישה של החסידויות השונות שהתפתחו שנים לאחר מכן עם התגלותו של הבעש"ט ובני דורו.
הגישה הינה מדיטטיבית לגמרי : התפשטות מן הגשמיות והגעה לכדי מצב רוחני נטול זוהמה גופנית הינה העולה שאלוהים רוצה בה לפני כל עולה אחרת.
מבחינה זו, חג האביב של המהר"ל הינו : חג ההתפשטות מן הגשמיות והמעבר לצמיחה טהורה מחדש, ניצן חדש שעולה מן הקרקע, אחרי חורף כבד.
הציר האופקי והציר האנכי
הקריאה בכתביו של המהר"ל מפראג, שכולם נכתבו בהיותו אדם מבוגר, מגלים הוגה דעות תלמודיסטי שגילויים חדשים מפציעים מתוכו כמו האביב שבא אחרי חורף ארוך.
בגישתו של המהר"ל יש גישה אופקית ואנכית, כהגדרת פרופסור אנדרה נהאר, בספרו על משנת המהר"ל.
בגישה האופקית יש מצד אחד של האופק ההסטורי הזמן העתיק ומאידך , בצד השני של האופק, הזמן החדש. מנקודת הראות הפילוסופית מדובר בניגוד שקיים בין ידע קבוע ובלתי משתנה שנרכש מתוקפה של התגלות ובין ידע דינמי ומשתנה פרי פיתוח וניסוח.
האם שני קטבים אלה יכולים לחיות בינהם ? המהר"ל מפראג סבור שכן.
כשיש ציר אופקי, כפי שהוצג לעיל, הרי יש גם ציר אנכי : הקשר שבין עליונים לתחתונים, בין המטפיסי לפיסי,בין אלוהים לאדם.
אבל גם בציר זה, אומר המהר"ל באומץ לב, יש פרספקטיבות, מאין אתה מתבונן מבלי לפגוע במקומו של האל. כלומר : החלל הקבוע , למשל , בין האדם (תחתונים) לבין האל (עליונים) אינו קבוע והוא משתנה לפי הנסיבות. ובכל זאת איך מיישבים בין האימננטי לבין הטרנסדנטי ? והתשובה של המהר"ל היא שיש לקבל את הפרדוקס על ידי כניעה לו..
אבל איך בכל זאת תבוא רגיעה במתח הזה ? והמהר"ל משיב כי באמצעות האלכסון , שהינו מוטיב האמצע.
האמצע אצל המהר"ל הוא ביטוי לשיווי משקל והרמוניה.
מי שקורא את הגותם של הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים, אותה תקופה חורפית בחיי העולם, יודע כי הגישה הזאת של המהר"ל היא גישה אביבית, חדשנית, שמתירה למאמין לחשוב על החיים עם הפרדוקס, עם הקושי, עם הבעייה.
איש האמצע האולטימטיבי הינו משה שהוא גם כלי השרת של ההתגלות.
האמצע
מעניין לגלות עד כמה אביבית גישתו של המהר"ל עד שהיא מרעידה את אמות הסיפים של התאולוגיה היהודית.
הוא מציין את האמצע באמצעות סיפור מתן לוחות הברית במדרש שבו נכתב:
הלוחות ארכן שישה טפחים ורחבן שישה טפחים. והיה משה תופס בטפחיים והקדוש ברוך הוא בטפחיים וטפחיים ריווח באמצע
(תלמוד ירושלמי, תענית פרק ד)
החלל הריק, הטפחיים שבאמצע, הם המרחק שבין האל לאדם שהרי אין בינהם מגע ממש למעט אותו ריק שבאמצע שבו נבנית התקשורת שמגשרת בין ההתגלות לברית ומתקיימת ההשלמה, ההסכמה בין אלוהים לאדם ואולי הכניעה המוחלטת.
מקורות
אנדרה נהר, משנתו של המהר"ל מפראג, הוצאת ראובן מס בע"מ ירושלים2003
המהר"ל, סדר הגדה של פסח כולל דרוש לשבת הגדול שמ"ט , יהדות התש"מ

על קברו של המהר"ל מפראג עם דוריס רועי

מאת: NATHAN ROI

משפטן שמתמחה בתחום המקרקעין בעיקר; הסטוריון בעל שני תארים בהסטוריה ובפילוסופיה (בהצטיינות יתרה); כותב נאומים ורעיונאי; כותב ביוגרפיות; רוצה לכתוב דוקטוראט במדעי היהדות וללמד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *