כרמלה מנשה
Tuesday, 03 בAugust 2010לחברתי מזה שנים רבות, כרמלה מנשה, ברכות עם קבלת הפרס. אני משוכנע שחברנו המשותף, אברום קשפיצקי, קופץ בשמיים מהנאה.
ברכות
לחברתי מזה שנים רבות, כרמלה מנשה, ברכות עם קבלת הפרס. אני משוכנע שחברנו המשותף, אברום קשפיצקי, קופץ בשמיים מהנאה.
ברכות
בעת שהייתי עול ימים, אולי בן שבע עשרה שנים או קצת יותר, הטרידו אותי שתי שאלות : מה היא תכלית החיים האלה ? מהו אותו אושר נכסף ?
היום לפני 85 שנים נעמד על הר הצופים בירושלים המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ונשא נאום בפני באי טקס חנוכת האוניברסיטה העברית . בין יתר דבריו, התייחס ל”כלי הזין היחיד שנשאר עוד בידינו, המוח היהודי”.
ריגה בירת לטבייה הינה מערי הדם של אירופה.כאן נרצחו בדם קר על ידי הלטבים והמנהלים שלהם, מיום הכיבוש, הרוצחים הגרמניים, למעלה מעשרים ושמונה אלף יהודים. נותרו בחיים , אולי, שמונה מאות יהודים.
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.
אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ - עַל אֵם הַדְּרָכִים.
אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.
אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.
כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1992
הסופר הספרדי חורחה סמפרון, איש המק”י הצרפתי שהושלך למחנה הריכוז בוכנוואלד, כתב בספרו החשוב “הכתיבה או החיים” כי “לא חלמתי את בוכנוואלד. חיי לא היו אפוא חלום בלבד”. ז’אן אמרי, מנכלאי המחנה הנורא הזה, טרף בנפשו בכפו, כי לא יכול היה לשאת בזיכרונות האיומים. בהשפלה.
מעבר לגדר, בסוריה, מוציא השלטון של רופא העיניים ד”ר באשר אסאד, את העיניים לעיתונאי שמנסה לחשוף שחיתויות במשטר. שמו של העיתונאי מעאן עקאל.
כאן במדינת ישראל לא מענים עיתונאים. סתם, עושים להם את המוות. המשך »
לפני כמה ימים העניקה מכללת הגליל המערבי , ביוזמת החוקר ד”ר בועז כהן, פרס לאיש שמזמן היה צריך להעניק לו פרס ישראל על מפעל חיים ועל עבודת מחקר הסטורית מדהימה - פרופסור (אמריציוס) דב לוין.
אגדות על רופאים הן מהאגדות האהובות עלי ביותר.
זה כמה שנים אני הולך בסמטאות ירושלים המערבית, בערבי החנוכה, כדי להתבונן בחנוכיות שמונחות בפתחי הבתים, באכסדראות, בפינות המטונפות, שמוארות לפתע באור יקרות.