יש לי ידיד אחד, רוני שמו, שראה בחייו כמה דברים והחליט לכתוב אותם. שמחתי כי אלה מעשים נפלאים, דברי אלוהים חיים. הנה בפרשת מסעי של השבוע אומר הקב”ה למשה רבנו שעליו לכתוב את מסלולי חייו, מסעי, כדי שיוכל להעצים את הניסים שנעשו לבני ישראל.
אין אדם שלא קרה פעם בחייו שלא ברך את ילדיו אפילו בלב.והנה באה בפרשה זו, פרשת נשא, ברכת כהנים שהיא נשיאת כפיים, ואנו אומרים בה: יברכך ה’ וישמרך , יאר ה’ פניו אליך ויחונך, ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום. אומר רבי נחמן מברסלב ב”מגילת הסתרים” שלו כי ביום שבו יבוא המשיח כל העמים יאמרו דבר ה’ ובוודאי ובוודאי יאמרו ברכת כהנים, אני מאמין. זוהי הברכה שכדאי לשאת מדי יום ביומו על בניכם ובנותיכם , לומר על עצמכם, על המטופל שלכם, על כל אדם בישראל או בעולם, וגם אם עשה רע אולי יעשה טוב. זה עוזר לי ואולי יעזור לכל אחד.
נהוג לומר את הביטוי “אחרי מות קדושים אמור” בבחינת אם היה המת שלפנינו חטא אזי יש לזכור לו את הדברים הטובים. זה העניין אבל אני מבקש לדון בעניין זה לאו דווקא במות אלא בחיים שמשפט זה דורש לנו.
אדם, באשר הוא אדם, חי הרבה פעמים בבועה של יחס עצמי עודף או דמוי עצמי נמוך. אנשים שמלאים בנגעים סבורים שהם יכולים לסייע לאחרים וכאלה ש”רקתם כפלח הרימון” ומלאים בזכויות אומרים שאינם יכולים לסייע לאחרים. אלה וגם אלה נפלי אדם.
“(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוה:
(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:” (ויקרא, פרק י’ ,א’-ג’)
המשך »
הענין הוא רוחני ולא גשמי, הקרבת קרבנות גשמיים.
לפני כמה וכמה שנים התגוררנו ברחוב הרא”ה ברמת גן על הגבול עם בני ברק החרדית. סמוך לכניסת השבת יכולת לשמוע את הירידה של הרעשים ברחובות הסמוכים ואז לאט לאט גלשנו אל השקט. ואז, כשנשמעה הצפירה של כניסת השבת בבני ברק, גם בני א. וגם בתי ע. היו במצב רוח שונה. הם היו אז קטנים מאד אבל אני זוכר שפניהם היו שונים, כי ילדים (כמו כמה וכמה אנשים ) הם נשמות גבוהות שחשות בהבדלי האנרגיה.
הרב שלמה וולבה מספר בספרו “המצוות השקולות” כי את הרב שלו, ר’ ירוחם ממיר, פגש ביום חול בישיבה אבל לאחר מספר ימים כשפגש אותו בשבת הרב לא זיהה אותו. עד כדי כך היו פניו אחרים בשבת.
הסופר היהודי-אוסטרי סטפן צוויג מעלה בספרו הקלאסי “מגלן” את סיפורו של מגלה הארצות הפורטוגזי (שעבד בשירות המלך הספרדי) בן המאה השש עשרה, אשר יצא מספרד עם חמש אניות לאיי התבלינים שבאוקיינוס השקט.הוא חיפש אחר הציפורן והקינמון ושב לאחר שלוש שנים עם חמישה עשר מלחים, שנותרו לפליטה מחמש האניות שהפליגו מחופי חצי האי האיברי לכיוון ארץ האש. צוויג, כדרכו, חקר את הארכיונים הספרדיים שנפתחו בפניו, וניסה לגלות בספרו את הדרך שעשה מגלה הארצות ההרפתקן. המעניין הוא שהסופר הנערץ לא שם ידו על פרשת השבוע שלנו, פרשת “כי תשא” (שמות ל, ל”ד ), שהרי שם היה מגלה להפתעתו כי בימי המקדש, למעלה מאלפיים שנה לפני שהוא נגע בקסת הדיו, היו סממנים, סוגי תבלינים ובשמים, שהיו בשימוש בבית המקדש השני. למה לחפש סממנים אם כבר אלה היו בנמצא.
מריץ FireStats
מריץ FireStats