החתרנות היא האם אמא של האמנות.

מי שסבר שאמנות היא קונצנזוס – בא קפקא והחריב לו את התפישה הנוחה הזאת.

"אורות", עלון נפלא על יצירה בעקבות יוצרים גדולים, עושה את הדרך החתרנית מכולן, עם קריצה (זעירה) לקונצנזוס, בעקבותיהם של הגדולים באמת, קלסיקונים. הפעם : פרנץ קפקא הוא הקלסיקון שהיוצרים – מסאים, משוררים, סופרים – חגים לצל עבודותיו ופונים לדרכם שלהם.

בעלון  האחרון, שהגיע אלי כמתת ותודה על כך, ושנסב -כאמור – סביב קפקא, אני משתכשך לי כמה ימים ואומר לעצמי ולקירות : "בואנ'ה מהפכה". זה לא עלון ספרותי רגיל (יסלחו לי , כבר מזמן העלונים האחרים – לא כולם, לא כולם, אבל רובם – נראים לי כמו ליקוקונים, והנה למה אני רע בפוליטיקה האנושית) אלא ממש חתרנות שהטל ניצן עושה בקשיים אינקץ אבל בווירטואוזיות שלא מרגישים.

"חרדת ההשפעה", כמאמר ספרו של אחד מגאוני הספרות של ימינו, אינה משחקת תפקיד בעלון זה. לכל קטע יש מעט מניצוצות הפרגאי, אבל אחרי ככלות הכל, מי שמכיר את קפקא מכריכה עד כריכה, יודע שבעת שנשאל על מה אתה כותב הוא אמר : "על המשפחה שלי". כך! . הפרשן אריך הלר אפילו הפתיע בכתבו כי אף שהיה זה "סיפור משפחתו הרי ב"משפט" הוא פרץ דרך אל תוך סיגנונו שלו".

אני קפקא-פיל יותר שנים ממה שאני יכול לזכור. את סיפורי ההתבוננות הראשונים קראתי בגיל צעיר מאד, אולי לפני ארבעים שנה, בחנות הספרים והעיתונים של איש הלח"י נחמיה טורנברג ז"ל. ומאז, אני מנהל את הוויכוחים הבלתי נגמרים שלי עם עצמי, על התיזות שמעלה הפרגאי.

היו ימים שהוא נהנה בעיני מ"ההיסוס" (ועוד יש אולי תקווה) , כפי שהגדירו פרופסור שמעון זנדבנק, בספרו החשוב "דרך ההיסוס"( הקיבוץ המאוחד, התשל"ה), אבל היום, שנים אחרי, אני רואה בקפקא החתרן מכל החתרנים, האמן מכל האמנים, בכל גיץ שעף ממוחו.אבל ביומנו הוא לא היה מאושר ממה שראו עיניו : "ברי שאני כותב מתוך יאוש מגופי ומן העתיד הטמון בגוף זה" (יומן, 1924).

אני מודע לעריכה שנערכה על כתביו אבל אינני יכול להשתחרר מהכישרון המדהים של בן האנוש הזה לחדור לוורידי התודעה גם אם היו מי שניסו לעורכו. וגם על כך, בחוברת זו.

אין לי ספק שזה קושי עצום ליטול את קפקא כמותג ספרותי ( כל כך לא מתאים לומר זאת על מי שבקושי היה מוכר לבני דורו ) ולהגיב אל כתביו במרחק שנות אור שהם כעת (כאילו נכתבו כמראה של היום). 

התוצאה היא מרהיבה בחלקים גדולים ממנה. ואני מתכוון למרהיבה כשמדובר בכתב יד מקורי, רלבנטי ובלתי צפוי, ויש כמה כאלה בתוך הגליון.

השעון של קפקא

טל ניצן מביאה תרגום חדש של שיר שכתב הסופר הנהדר ריימונד קארבר (אגב, האיש חי אצלנו, סמוך לאוניברסיטת תל אביב זמן מה )  בתרגומו של דרור בורשטיין.

בכתב היד, שבצידה האחר של החוברת, מובא תרגום המכתב של קפקא שמהווה , בעצם, הבסיס של שיר זה.

ריימונד קארבר לא הזכיר את המכתב בעת שפירסם את השיר.

הוא רק הכתיר את שירו שלו בשם "השעון של קפקא".

הפירוק הכירורגי הזה, שכה אהוב על העורכת- אני מניח, הוא אם אמה של החתרנות האמנותית שמציגה את ההשפעה הנפלאה של קפקא על התודעה של המאה העשרים ועל הספרות שלה, לכל גווניה.

המועקה שמשתררת על הקורא, כפי שמתארה בצורה מדוייקת פרופסור זנדבנק במאמרו שמנתח את קפקא מול סרטר (בספרו "הבחילה", תרגמה הדרה לזר), כבר איננה רק הבחילה של גרגור סמסא מ"הגלגול". אלא גם "הבחילה" של הקורא. אצל קפקא הרגשות של הקורא נעים בין בחילה, לתדהמה, כעס, ורגש מתפרץ אבל לא לתחושת אושר (אלא אם כן אתה נתקף בתחושה זו לנוכח הבנת הקורפוס הענק הזה ).

הכעס, למשל, הוא רכיב התודעה שמשתלט על הקורא בתמונת "שער החוק" שמביא קפקא ב"הטירה" ובספור קצר שנושא שם זה.

הקורא של עלון זה נדרש אל מה שכולם אוהבים לקרוא "האקזיסטנציאליזם" אבל קפקא רחוק עוד יותר מגישה פילוסופית זו מסרן קירקגור וילדיו הצרפתיים.

דומה שאין איש , מבין סופריה החתרניים של המאה הקודמת וזו החדשה, שאינם מושפעים מהתימתיקה של קפקא. השואלים הגדולים , השועלים הענקיים, ירדו כולם מאדרתו (אם להשתמש בדברים שאמר נבוקוב על גוגול).

הכיחכוך והחיוך של קפקא

ואולם, בנוסף לרצינות תהומית זו שהובאה לעיל, יש, לעורכת – כמובן, את אותה גישה אמנותית (חתרנית ונעימה לי) להביא הומור אנושי , קפקאי, שקפקא היה אוהב מאד לקרוא.

זה מובא על ידי צירוף סיפור "לבלר" (אגב כך, רוברט ואלזר, שהיה אהוב על קפקא וידוע פחות ממנו, כתב על לבלר שכזה בצורה יובשנית ונוראית יותר ) שנכתב בכישרון רב על ידי אברי הרלינג.

ההשפעה הקפקאית היא כה עמוקה עד שאני שומע ברקע את הצחוק הנורא של קפקא (ברוד, היה מספר, כי בעת שקפקא היה מקריא את סיפוריו בפראג, בפני חברים קרובים, הוא היה צוחק צחוק צרוד ושחפתי וזה מלווה אותי פעמים רבות בקריאת סיפוריו ).

אני נכתשתי עד דק משירה הקפקאי של לאה פילובסקי (אבל זה בגלל שאני רגיש מאד לשירה אמיתית בניגוד לאותה שירה מיופיפת ש"מיטב השיר כזבו" בלשון שירת ערב), שיר מכאיב לב וקפקאי כמו שהארץ הזאת יכולה להיות.

ומיד הטלטלתי אל תוך סדרת צילומי אופנה בעקבות "מכתבים למילנה" של קפקא שמופיעה על דפי העלון אף שאני סברתי -ועדיין חושב-שלא הייתה עוד אהבה כה עזה, כה איומה, כאהבה זו על הארץ (אף שקפקא היה בעייתי כשמדובר בנשים בכלל ובנשותיו בפרט , כפי שהוצג הדבר מיומניו). אני אהבתי יותר את צילומיו של הצ'כי יאן סאודק, שקפקא היה לו מוטו בצילומיו הריאליסטים-פנטסטיים. כאן זה נראה לי מכופתר בהשוואה לאותה אהבה עמוסה תשוקה קורעת לב.

העלון יקרב את מי שעוד לא התקרב לקפקא ותערסל את מי שאוהב את חד הצדודית ובהיר המבע הזה, פרנץ היקר.

לי זה ברור כמו שתיים ושתיים שהספרות היא לפני קפקא ואחריו והמסע שערכה העורכת הוא הומאז' לאישיות הספרותית והשפעתה על האמנים בני הזמן, כאן ובכל מקום (דומה שאני עדיין תחת השפעתו שנים רבות מדי וזה לא קהה. אני לא מפסיק להמשך למי שהושפעו ממנו והאחרון שבהם הוא הסופר האוסטרי הנהדר וו. ג. זבלד).

הפרוייקט השאפתני של "אורות" הוא כה מעורר כבוד עד שהחלטתי שאקרא לי לאורך הזמן, כל פעם קצת, שתהייה לי עוד מעט הנאה במערה הארוכה הזאת ששמה חיים.

וכן, אני משוחד, אני אוהב את קפקא לעולם וכל מי שיניע זרת בעבורו הוא, בעיני מלך ובמקרה זה מלכה.

לזכר חמי הזמר אברהם ראובן שמת בדמי ימיו וקולו עדיין מהדהד בלב רבים

  בצידו האחר של שוק מחנה יהודה , לכיוון דרום מערב, שוכנת לה שכונת נחלת ציון. היא גובלת ברחוב בצלאל ונוגעת בשכונות נווה שלום.שבת אחים וזיכרון יעקב.

יש רגעים שאני עושה דרכי לשם, ואינני יודע למה, אולי כי רגלי לוקחות אותי לשם, הרחק מקבוצות המסיירים הידועה שהולכת לחפש את עץ התות של "אני ומואיז הקטן" בשכונת אהל משה.

ואולי כי אני מתגעגע למשהו שאיננו. כדרכי.

הכל התחיל מהשיחה הרגילה שלי עם חברי משה בר מ"הגלריה לספרות". זה עוד בלקני אחד שכל חייו מתגורר בירושלים, שבכל פגישה מבכה את ההרס של העיר שהייתה. בפעם האחרונה שנפגשנו שאל אותי אם אני מוכן לבוא איתו להרוג את מי שהרג את ירושלים. עניתי לו ששנינו בני מאתיים (בצליל ירושלמי ) וכל מה שאנחנו יכולים להרוג זה שניצל וחוצמזה אנחנו עסוקים מדי בשביל להרוג.

העדפתי ללכת לשכונת נחלת ציון.

בשכונת נחלת ציון יש בית כנסת ידוע שאפשר להגיע אליו מרחוב המדרגות, מרחוב בצלאל, ששמו "עדס" , שהוא אולי היפה בבתי הכנסת של הנחלאות. עיטורי ה"בצלאל" שעליו הינם כה היוליים עד שבא לבכות מהטעם שהיה נהוג בראשית דרכה של האמנות הארצישראלית. הדביקו על קיר בית הכנסת צדפים מחוף תל אביב.

זה בית כנסת שאותו מנהל ביד רמה מר ברסקה, שהוריו מראשוני נחלת ציון. ובו, בבית הכנסת הזה, מושרים , מדי שבת,"שירי הבקשות" (פיוטים מושרים לצלילי עוד וכלי פריטה מזרחיים אחרים), שנחקרו על ידי החוקרת היפנית ד"ר קומיקו יאיאמה (תתפלאו). עליה כתב נהדר מורי ורבי זאב גלילי

http://www.zeevgalili.com/2004/01/321

כך או כך, לפני כמה ימים פגש אותי ידידי המתוק מדבש אלי אלהב , שנולד וגדל בשכונה. אחיו, מאיר, הוציא לאור ספר של סיפורי השכונה והוא החליק אותו ליד, כיון שזכר שכתבתי את סיפוריהם של יהודי דמשק. נחלת ציון היא ביתם המקורי בארץ ישראל של יהודי חאלב, בצפון סוריה, מקום משכן "הכתר".

הלכתי, כדרכי מימים ימימה, עם הספרון שנתן לי, כשהוא פתוח, עצרתי ברמזור, וקראתי, עברתי את הכביש וקראתי, וכשהגעתי למחוז חפצי הייתי בעמוד 15 . מה לא מצאתי שם, החל מביטויים ופתגמים ועד מנהגים שלא הכרתי. חגיגה.

בערב כבר הבנתי שהחיים יפים, כי מתחת לפנס צומחת לפלא רקפת נחמדת מאד. רק צריך להתבונן מתחת לפנס. נחלת ציון מרהיבה.

רחמים עמר

נחלת ציון היא אוסף של בתים קטנטנים ששוכבים זה על גוו של זה וחצרות קטנות. היום זה כבר לא מה שהיה כי הרסו ובנו והרסו ובנו.

ואז ירדתי לרחוב באר שבע שבו התגורר פעם אחד המוסיקאים הידועים של ארץ ישראל ששר בסגנון "ספרדי ירושלמי" ושמו רחמים עמר. 

הוא היה מנגני תזמורת המשטרה הבריטית ועיקר פרנסתו על שירה ונגינה בבתי קפה ומועדונים.  הוא שר בסגנון תורכי – ספרדי . בשנות החמישים והשישים, לפני כניסת שבת, היה "קול ישראל" משמיע את רחמים עמר שר מפיוטים שכתב ובהם : אנא בחסדך.

הוא היה מורה במקהלות רבות ובין אלה שעל ברכיו גדלו הזמרים איציק קלה, עזריה לוי, הרב עובדיה בקשי-דורון ועוד.

(לחן רחמים עמר)

אחד מהסולנים שגידל היה דוד שחר (סבאג) שממשיך לשיר בבתי הכנסת של ירושלים. ואחר, יחזקאל ציון, שהופיע עם המורה באולם בנייני האומה. בשכונה , בנחלת ציון, מבכים את מותו

בשכונה היה מהלך הרב המקובל מרדכי שרעבי, ראש ישיבת המקובלים השכנה, נהר שלום, שיושבת ברחוב שילה, ליד השוק. רעייתו של הרב הייתה בלנית בשכונת נחלת ציון.

בקצה השכונה, על רחוב בצלאל, הקים בקיתון זעיר יהודי בשם שלום ואשדי את "הפלאפל שלום" ששכן, בראשית דרכו, ממש לכביש. היום התורים לרכישת פלפל מגיעים עד בנייני האומה.

מרפאה שכונתית וטיפול בעין הרע

(שירת בקשות בבית הכנסת עדס בנחלת ציון)

נחלת ציון כמו כל שכונה קטנה ניחנה במנהגי שכונה אבל גם באישי שכונה.

אחת מהן, המרפאה השכונתית, טוטי שמה, שעליה כתבה הבת מזל לושי חסון.

מי ששבר את היד היה מגיע אליה, היה שובר שלוש ביצים, היא הייתה מורחת את היד ומניחה חתיכת קרש והאיש היה נרפא.

ואם תינוק, למשל, הכחיל מיד לאחר הלידה, היא סייעה לו באמצעות צמח הרודה שמן ועראק עד שהתרוקנה בטנו, והוקל לו. הוא שב לאכול.

על קברה של טוטי רשמו "אם השכונה", כי הייתה אם ואוזן קשבת לכל אחד ואחת בשכונה.

בשכונה התפרסמו סיפורים על עין הרע, שקרוי רסס. 

וכדי להרחיק את עין הרע היו מבעירים אש ועליה שמים חתיכת בדיל וכשזו הייתה לאט לאט נמסה היו משליכים לתוך סיר מלא מים. הניצוצות שנוצרו במגע עם המים הם סופה של העין.

הספר והשכונה לא נגמרים. אתה שומע באזנייך את צרחות הילדים שמשחקים "סוס ארוך" (קפיצה מעל חמישה או יותר ילדים כפופים) ואת אלה שמשחקים "עג'ואים" (גרעיני משמש) ואת קולו של החלבן על החמור, ואת הערביות שצועקות "חילב, חילב" (חלב , חלב).

(נחלת ציון , כך חיינו פעם, לרכישת הספר להתקשר למאיר אלהב : 025343222  ותודה מיוחדת לחברי היקר אלי אלהב שלימדני )

כשהייתי בן ארבע שנים לקח אותי אבי לסרט במועדון מק"י בחולון , ברחוב אחד במאי-כמובן, ליד כיכר סטרומה. שם, במרתף עמדה מכונת הסרטה ואיש המפלגה הביא את גלגלי הסרט : האנייה פוטיומקין בבימויו של סרגיי אייזנשטיין. איך לוקחים ילד בן ארבע לסרט שבו סצנת השיא היא דרדור עגלת תינוק במדרגות של אודסה.

כך החלו חיי.

(תהיתם למה יצירה זו : כי סביטוסלב ריכטר , שקבור כאן, ביצע את היצירה המופלאה הזאת, שכתב סרגי רחמנינוב שקבור לא הרחק ממנו )

מקרנקו לימדנו כי "החינוך בבית ההורים" הוא החינוך היחיד שיקח אותך עד ליומך האחרון, לטוב או לרע.

מה אגיד ?

את שירו של ולימיר חלבניקוב קראתי ב"שירת רוסיה" , שהודפס בשנות הארבעים של המאה הקודמת, מספר ממורטט, בתרגומו של אברהם שלונסקי.

"לא הרבה דרשתי…/ יותן נא לי כד מים/ וקב של חרובים/ ואלה השמיים/ ואלה העבים"

פעם קראתי שיר דומה של משורר עברי, רפאל אליעז, שבוודאי הושפע מהשיר הזה (הוא היה חלק מהחבורה שיזמה הוצאת "שירת רוסיה").

השירים הללו, הסיפורים הללו, הם הם פס הקול של החיים שלי, של חברי, של חניכי תנועות הנוער מן השמאל.

ולכן, חמישים שנה אחרי, יובל ממש, הלכתי, עם חברי הטוב, מזה עשרים וחמש שנים, חיים צ'סלר, לבית העלמין, הפנתיאון של ממלכת רוסיה והשלטון הסובייטי – נובודוביצ'י שבלב מוסקבה. מדהים: היישר בכניסה עומד קברו של המשורר התורכי-קומוניסטי נאזים חיכמת שאיווה נפשו להקבר באנטליה שבתורכיה. ואחריו, הרוסים והסובייטים, החל מתקופת הצאר ועד לתקופת המהפכה והפדרציה הרוסית.

סרט קצרצר על הפנתיאון

כאן קבורים אנשי האמנות ששמוני באולם של תרבות והובילוני לעולם הספרות ( פרוזה ושירה) שהיא היא ההנאה הצרופה : אנטון צ'כוב, ניקולאי גוגול, ולימיר חלבניקוב, ולדימיר מאייקובסקי, אלכסיי טולסטוי, המוסיקאים האדירים דימיטרי שוסטקוביץ, סרגיי פרוקופייב, ניקולאי רובינשטיין, הפסנתרן סביטוסלב ריכטר, הכנר  דוד אויסטרך, הצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ, הבימאים סטניסלבסקי ופופוב, ואנשי המדינה שפחדנו מהם – ניקולאי כרושצ'וב, אנדרי גרומיקו.

כל קבר כאן הוא יצירת אמנות בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי: גדול, בומבסטי, מדבר אל הלב של המתבונן. פסלים על כל קבר.

אם בית העלמין הפריזאי היפיפיה "פר לאשז" (האב לאשז, שהיה בעל האדמות) הוא פנתיאון לספרות והאמנות הצרפתית הבורגנית הרי כאן, בליבה של מוסקבה, אין אחוזות קבר אלא פסלים על כל קבר.

מאות, אלפי, מצבות כתובות בכתב קירילי.

כשבאנו לא ידענו אנא אנו באים אף שהכרנו את הספרות שקיימת על בית העלמין.  וסרטים קצרצרים

חיים חיפש מפת בית עלמין. הוא ניגש לקיוסק בכניסה , שהיה סגור (יום ראשון , היא רצה לכנסיה). ניגשנו למפה. האישה מן הקיוסק הגיעה והחלה לזרוק שמות, בזה אחר זה, ובתשובה לכל שאלה אמרה מה שאומרים ברוסייה כעניין של הרגל : "אין. אין".

ואז ניגש אלינו עובד בית העלמין. איש נחמד עם ירכית על גוו.

חרש אילם.

הלכנו במשעול בית הקברות.

הופתענו לגלות את קיברה של אשת סטלין, נדייה אלילויבה, ששמה נפשה בכפה בנובמבר 1932 , לא הרחק מקברה של אשה יהודייה שעל קברה נחצבו מילים בעברית. החרש –אילם לא הובילנו לקבריהם של מי שנרצחו על ידי סטלין בימי האימים. בהם, יהודים רבים, אך גם רוסים ואחרים.

בנם של סטלין ואלילוייבה, יעקוב, שנפל בשבי הגרמנים, ואביו לא הסכים להחליפו בשבויים גרמנים, נרצח בגרמניה, בעת נסיון בריחה ממחנה השבויים, והוא איננו קבור כאן.

הלכנו שעה ארוכה מקבר לקבר, מקברי שחקני כדורגל ושדרן רדיו יהודי (לויטן), ועד קברי הפרטיזנית זואה חשופת החזה שמתה בקרבות מלחמת העולם השנייה.

בין השבילים מצאתי את קברו של הגיבור שלי, הסופר סמואל מרשק, שלאה גולדברג עיבדה סיפור ילדים שלו שקרוי בעברית "המפוזר מכפר אז"ר".

כן, ראינו את קברו של הזמר הנפלא פאודור שליאפין, ששכב על צדו, בפסל עשוי שיש לבן, כמי שאיבד את כוחו.

אבל ליד קברו של ולדימיר מאייקובסקי תהינו אם נרצח או התאבד ודיקלמתי לעצמי רק מה שזכרתי (קורה לי) מתרגומם של אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי:

אנו באנו / מיליונים/ עובדי אלילים/ אובדי דת/ ובחיבוט המצח/ בברזל חלודה/ אל שדות/ ממילא-/ בחרדה/ לאל אלוהים נתפללה/ רד/ לא משכב/ כסיל וכוכבת/ אל המתכת/ אל הלהבת/ אל עולמנו-/ לא שר, לא קיסר-/

וביציאה שוב ליד קברו של נאזים חיכמת קראתי מתוך "טקס לוויתי" בתרגומה של עופרה בנג'ו :

האם לוויתי תצא מחצר ביתנו?/

איך תורידוני מהקומה השלישית?/

המעלית צרה מהכיל את הארון/

והמדרגות עקלקלות//

לאן נעלמו משוררי המהפכה ?

קבורים, כולם, בפנתיאון הרוסי, או באיזה עיר אחת נידחת..  

 במלאת 12 שנים לצאת "פעמון הפרא"; במלאת 15 שנה למות אבי.

(הצלחתי לתרגם לעצמי את המילים עם המילון ואני מבין מה אומר השיר ורק צמד מילים טנטו אמור, המון אהבה,שכנעוני לקשר את הסרטון הזה שמביא שיר ותמונות של ואייחו. אגב, אבי דומה לו,ורק יותר נמוך ממנו )

שנה אחר שנה, מאז מותו  של אבי, בשנת 1997 , אני כמה לרגע שאוכל להבינו. לא מצליח לי.

 אני הולך אל קברו,לא תמיד בימים שבהם הולכים מי שהיו קרובים אליו לא פחות ממני.

כמה לרגע שאוכל להבינו. לא מצליח לי.

בשנת 2000 , כשיצא לאור "פעמון הפרא" –מבחר משירת אמריקה הלטינית במאה העשרים, בתרגומה של טל ניצן, קצת הוקל לי.

 באחד העמודים, נפלתי על שיריו של ססאר ואייחו, וחיפשתי את תמונתו כי הם "הריחו משורש נשמתו" שלו. ואחר כך יצאה "הטרילסה" ואחר כך יצא ספר מבחר שיריו של ואייחו. והוקל לי אף יותר.

 הצ'ולו שלי, נמוך קומה עם שער שחור (שמשוך לאחור) ופנים מחודדות, נולד כשוורץ יוזק באחד מרובעיה של העיר הגליצאית ירוסלב. הוא למד ב"חדר" ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא בן תשע, חצה , עם אביו אמו שלוש אחיותיו ואחיו, את נהר הסן המופצץ על ידי הנאצים. הוא סבל מרעב וקור , כילד קטן שש שנים ואף יותר.

 את מסע הילדים, שאיבדו הורים, לא סיפר מעולם.

לימים, אחרי מותו, סיפרה אחותו הגדולה, על ערש דווי, כי אמם מתה מצמא והאב מרעב וקור. נותרו שתי אחיות קטנות, בנות ארבע וחמש, וילדה בת עשר. האח הגדול התגייס לצבא הפולני. הוא נותר עימן והגן עליהם. את שתי האחיות, שצרפו למנזר, הוא חילץ. ואז החל את המסע לגורקי, ניז'ני נובוגורד.

 ברעב,בצמא,בקשיים איומים, שב , בשנת 1946,לפולין. אחיותיו עימו.

כשאני מדמיין את גורלם הילדים אני זוכר את שורותיו של הצ'ולו הפרואני, ססאר ואייחו, שכותב ב"טרילסה" המהפכנית שלו (בתרגום של ניצן) :

מפחיד אותי הזרם הזה,/

זכרון טוב, אדון חזק,מתק/

אכזרי חסרחמים,מפחיד אותי./

הבית הזה עושה לי מלא טוב,מלא/

מקום בשביל לא לדעת איפה אני./

בוא לא נכנס. מפחיד אותי החסד הזה/

לחזור כל רגע,על גשרים שהועפו באוויר./

אני לא ממשיך, אדון מתוק,/

זיכרון גיבור,שלד/

עצוב מזמר//

(זה סרט דוקומנטרי קצרצר של הטלוויזיה הפרואנית על וואייחו. הבית שבו גדל אבי בירוסלב הגליצאית של מזרח אירופה איננו עני פחות )

 אני משוכנע, שכשחקן שחמט מחונן, אבי לא ראה מראות דמיוניים כמוני. הוא היה מגחך כשהיה רואה אותי, מגיל מוקדם מאד, כותב שירים וסיפורים וסיכומים קצרצרים על מה שקראתי. ואני לא עניתי. לימים הוברר לי, כי מילותיו של פלובר לאשה שכתב לה : "אם את לא יכולה לעשות מסע עולמי, תעשי לפחות מסע עולמי בחדרך" יאות לי. הן לא היו יאות לו. הוא עשה מסע עולמי מחוץ לחדרו. למד ביער, למד ברחוב, שתה (לעיתים השתכר כדי לפוגג מעט מעצבותו, ושקע בעצבות גדולה יותר).

 פחדתי ממנו מאד עד גיל מסוים כי היינו שונים לגמרי.

 הוא היה קומוניסט אדוק כמו בעל ה"טרילסה". הוא לא היה איש של שירה אף שהעריך מאד את לרמונטוב. בכלל, מה אפשר לדרוש מאיש שלא קרא וכתב עד גיל העשרה ובשלוש שנים, או שנתיים, השלים בגרות פולנית, והפך לתלמיד בית הספר לכלכלה פוליטית באוניברסיטת וורשה, כשדמותו של מרטין עדן והסופר -המותר להפצה בארצות הקומוניסטיות – ג'ק לונדון המותרים לקריאה היוו לו דוגמא אידאולוגית.

אחרי מותו מצאתי את תעודת הבוגר שלו במגרה ליד מיטתו עם שעון ה"דוקסה" המתכתי. הוא סיפר פעם, כי בעת לימודיו, חורף שלם אכל לחם עם שמלץ (שומן אווז) ובצל, כדי להשלים את התואר הזה.

 ואני נזכר ברעב שלו לחיים, ברעב למזון, ברעב לאהבה, גם כשהיה בשעותיו האחרונות, שבהן צפיתי מקרוב מאד, כשאני קורא במילותיו של ואייחו :

 היום הריני מברך לשלום,עונד את צווארי וחי/

שטחי בצעדי ותהומי בכפות רגלי./

כך אני מוסמך כאדם, כך ליתר דיוק הנני נפרד/

ומרחק נובט מכל שעה משעותי//

 יהי זכרם ברוך.

 יש כמה דרכים לקרוא את יצירותיו של וויליאם שייקספיר. ויש את הדרך הבהירה ביותר לקרוא את היצירות שלו ,לפחות 14 ממחזותיו.

( פליקס מנדלסון ברתולדי, קטע מ"חלום ליל קיץ" לוויליאם שייקספיר, בניצוחו של קלאודיו אבאדו)

הדרך האחת היא לקרוא את מחזותיו בשפה האנגלית שמצויות בכרך אחד. שם, ממתינה הנאה גדולה וקשיים כים, כי שייקספיר הוא ממחדשיה הגדולים של השפה האנגלית וכמה מן המילים אצלו הן קשות. גם ג'ונסון חשב כך.

הכרתי , בחיי, אנשים שהכירו הצגות שייקספיר על פה. אחד מהם, עורך הדין צבי טרלו, שהיה מקריא לי קטעים מתוך מחזות של שייקספיר על פה. היום, הולך ופוחת הדור.

אגב, עורכי דין בריטיים (שם יש שני סוגים : בריסטר וסוליסטר ) מחוייבים להכיר את מחזותיו של שייקספיר או לפחות כמה מהם על פה. במועדון הפרקליטים, שבו הם נפגשים עם שופטים מכל הרמות, הם "נבחנים" על ידע במחזותיו של וויליאם שייקספיר. אוי לו למי שלא מכיר את המילים האחרונות והאניגמטיות שכתב שייקספיר ומופיעות על לוח קברו.

הדרך השנייה היא לקרוא את התרגומים הרבים של מחזות שייקספיר לעברית. והיו רבים : מלאה גולדברג , אברהם שלונסקי, אפרים ברוידא, נתן אלתרמן ורפאל אליעז ועד אברהם עוז ומאיר ויזלטיר.

כמה מהתרגומים מענגים מאד.

(אנימציה בריטית למחזה "הסערה" של וויליאם שייקספיר)

אני , למשל, אוהב את תרגומה של לאה גולדברג ל"כטוב בעיניכם" , הצגה שהועלתה בתאטרון "הקאמרי" ואפשר לרכוש אותה היום ביד שנייה.

אבל אם תשאלו אותי לא אסתיר שברחתי כמו מאש מתרגומים של מתרגמים מסויימים שהקשו עלי את הקריאה. הם הבריחוני לקובץ ההצגות בשפה האנגלית  כשאני אוחז ביד אחת בטקסט האנגלי ובידי השנייה בספר ביאורים של מנדילוב ושלוי (שקספיר עולמו ויצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד).

הדרך השלישית היא לקרוא את ספרם של צ'רלס ומרי למב "מסיפורי שייקספיר" שיצא , בתרגומו של אהרון אמיר, בהוצאת מחברות לספרות, עוד בשנות החמישים.

התרגום של אהרון אמיר לפתיחת הטרגדיה "רומיאו ויוליה" (פרוזה) נשמע כך :

"שתי המשפחות הרשות בורונה היו משפחות קפולט ומונטגיו העשירות, ריב נושן היה בין שתי המשפחות, וכה עצם הריב , וכה נוראה הייתה האיבה אשר הביא בינותן, עד כי פשט גם עד הרחוקים בשאריהן, עד לנוהים אחד הצדדים ולתומכיהם, ולא יכול משרת מבית מונטגיו לפגוש במשרת מבית קפולט, ולא יכול אחד מבית קפולט לפגוש איש מבית מונטגיו, מבלי אשר תהי תוצאת הדבר דברי עזות אף שפך דם; ותכופות היו פגישות מקריות אשר כאלו פטר מדנים אשר הפריעו את נחת שלוותם של רחובות ורונה".

נשמע, בקריאה בקול, כמו מגילת שייקספיר בעברית ספרותית מיושנת.

ויש דרך רביעית לקרוא את שייקספיר : הדרך הבהירה. זו הדרך שבה בחרה טל ניצן, בעידודה של המו"לית שרי גוטמן, לספר בפרוזה 14 ממחזות שייקספיר.

סיפרה היפיפיה (תשואות למאיירת מירה פרידמן) , הערוך היטב, כדרכה של ניצן, "שקספיר לפני השינה", הוא ספר חובה לכל אדם ואדם שרוצה להכיר אושייה ספרותית מחד אבל גם להצטרף למשפחת אוהבי וויליאם שייקספיר (אני, למשל, מת על הסונטים האניגמטיים שלו ויש לי כמה וכמה תרגומים מהם ועל מחזותיו "המלט" ו"מקבת") .

 אינני מאמין שרבים קראו את מחזותיו של ויליאם שייקספיר. קשה לי להאמין שרבים מכירים את יצירתו המרהיבה. אינני אומר זאת מתוך התנשאות אלא מתוך ידיעה מעציבה שעיתותיהם של האנשים, בימינו אלה, נתונות ליצירות אחרות.

לכן, אהבתי כל כך את הרעיון שהמחזות יובאו בעברית בהירה  בת זמננו שתתאים לנוער ולבוגרים.

הנה טלו לשם הדגמת עבודתה של טל ניצן על הפתיחה של סיפור "רומיאו ויוליה" בהשוואה לפתיחה של צ'רלס ומרי למב (בתרגום של אהרון אמיר).

"בעיר ורונה שבאיטליה חיו שתי משפחות עשירות ומיוחסות , משפחת מונטגיו ומשפחת קפולט. בין שתיהן שרר סכסוך עתיק ומר, שאיש לא זכר עוד את שורשיו. האיבה בינהן היתה עמוקה כל כך, עד שפשטה גם אל שארי הבשר הרחוקים ביותר, ואפילו מפגשים בין משרתיהן הציתו קטטות שהסתייימו לא פעם בשפיכות דמים. השנאה והמדון בין שתי המשפחות מררו את חייהם של תושבי העיר היפה. ניסיונותיהם של נכבדי ורונה לשים קץ לסכסוך עלו בתוהו וגם נסיך העיר לא הצליח להשכין שלום בין המשפחות אף לא באיומים של עונש מוות".

אנו רואים את התוצאה הסופית והבהירה ואולם אני משוכנע שהדרך כאן הייתה משופעת מהמורות.

אי אפשר שלא להתפעל מהיקף ההשקעה בכתיבה בהירה - שרב בה המחוק על הכתוב, שרב בה התמצות והדיוק על פני מילות הקילוסין- שתכליתה לקרב את שייקספיר לקהל שלא הכירו.

בנוסף לסיפור המחזה שילבה טל ניצן (אגב, היא תירגמה את המחזה "נשות ווינדזור העליזות") גם קטעים מתוך המחזות.

הרווח הגמור מעבודתה של טל ניצן, כמו בכל עבודותיה, היא ההקפדה המירבית, על דקויות.

אני, למשל, גיליתי , כי היקף פרשנויותיה לשייקספיר כמעבדת וכותבת קטנה ממה שהיה מצופה מ"מעבדת מחזותיו של שייקספיר".

וכשפרשנות כזאת מגיעה היא חדה כתער. לשמחתי.

כיף גדול.

שואה, תתפלאו, היא מילה שמופיעה בספר הספרים , בספרי אמ"ת (איוב , משלי תהילים).

היא איננה נוגעת רק ביהודים, אף שהיהודים ניכסו אותה לעצמם, לצערי הרב. סוג של שחץ שעמי ניחן בו.

רש"י: שואה היא מוות , מתחת לאדמה, במחילה, ללא מזון, ללא אוויר.

זה מה שעברו האפריקאים שמגיעים, בדרך לא דרך, לישראל. וזה מה שהם עוברים בישראל. והם, יצירי האל, כמו בני "העם הנבחר",כביכול.

היהודים שניכסו לעצמם את "השואה"- נוהגים בניצולי השואה מאפריקה בדרך מבישה למעט המתנדבים שמסייעים לכל אותם אומללים שהגיעו לתל אביב, לדרום הארץ, ומנסים לשרוד.

הדרך המבישה:

מתירים להם להיכנס לארץ אבל אין להם זכות לעבוד, לא מקימים להם מקום להניח את הראש ולאכול לחם ומים, או מגרשים אותם. וזה עוד לפני תעלולי הגזענות שנוהגים בהם.

אז הנה מה הגויים עשו למען משפחות יהודיות בעת שלנו הייתה שואה.

אפשר אחרת:

ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום (שהקים את ארכיון "עונג שבת", שהוסתר בכדי חלב) מספר בכרך הראשון של כתביו שנותרו לפליטה כי ילדים היו מתים מרעב ומקור בגיטו ובלילות היה שומע את זעקותיהם ואי אפשר היה לסייע. בבוקר כיסו אותם בניירות.

ד"ר רינגלבלום, דמות מופת בעיני, מתאר את המצב הנורא של ילדים שמתים מרעב וקור (אך גם את מות המבוגרים- סבי נתן וסבתא רבקה מתו מרעב וקור וסבתא רבא שלי,אם סבי,מתה מרעב בגטו וורשה.שאר בני המשפחה נרצחו בטרבלינקה הקרובה לוורשה) ואת הציניות של ארגון "צנטוס" , שאסף כספים למען רעבים, וברגע האמת "נאלם".

והנה מתוך האפלה הזאת הזדקרו מאורות. לא יהודים ויהודים שפעלו ללא לאות למען הפליטים, הנרדפים, המוכים.

טלו לדוגמא את הסיפור של האמא הגויה של ילדי גטו וורשה. קראו לה אירנה סנדלר. זה מכבר היא הלכה לעולמה.

מי שמכיר את סיפור ארגון "זיגוטה" הפולני, המחתרת האנושית, יודע כי היא הייתה האחראית על המחלקה שהתמחתה במציאת מקלט לילדים שהצליחו להמלט מהגטו, בחילוץ ילדים מהגטו ואירגון חייהם בצד הפולני. הילדים הועברו למוסדות חינוך חילוניים, למנזרים (כמו דודותי ,למשל), והנוער הבוגר הצטרף ליחידות הפרטיזנים. עבודת החקר המקדימה שערכה אירנה היא זו שאיפשרה את הניתוב הנכון של הילד למצילים שלו.

אירנה מישקובסקה,שכתבה על אירנה סנדלר, מצטטת אותה:

"אחרי הטבח ההמוני שבו חוסלו המבוגרים נותרו רק ילדים עזובים, חסרי ישע ובודדים. הדרך הטובה ביותר להצילם היתה, כמובן, בהוצאתם מן הגטו אך לא יכולנו להוציא את כולם בבת אחת. בינתיים נאלצנו לספק מזון וטיפול הולם לאלה שנשארו מאחורי החומות. הרחובות מלאו ילדים מקבצי נדבות. ראינו אותם כשנכנסנו לגטו. כעבור שעות ספורות, בצאתנו מן הגטו כבר ראינו את גוויותיהם, מכוסות בעיתונים ישנים."

העדות של אירנה היא מדמיעה וקשה מאד לקריאה.

הפרידה מכף היד הזעירה של הילד מהאם בעת שאירנה נטלה אותו היא קורעת לב.

כשאני קורא את הסיפור הזה אני חש תחושה שמופיעה בספר קהלת:

"מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה, וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף

הנסיבות שונות. השואה היא שואה. אז נרדפו יהודים בגלל דתם והיום מושלכים למוות מרעב אפריקנים על ידי יהודים בארץ ישראל.

התחושה של השואה שהיא מנת חלקם של האפריקנים שהגיעו לארץ ישראל מחד גיסא וההתעמרות של השלטונות בישראל לפליטים היא כה קשה לצפייה. כה מקוממת.

ובתוך כל אלה מתבלטים טובי הלב, שליבם מצוי בצד הנכון, ואליהם פונה ליבי. אליהם ואל אלה שאלוהים מבקש את טובתם. וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.

אבל אנחנו, אני, כולנו, צריכים לסייע לנרדפים.

היום זה הם . מחר אלה יכולים להיות אנו. בנינו ובני בנינו.

לפני כמה ימים הצעתי לבחור שהיה מיוזמי "ילדים ישראלים" להקים ארגון מתנדבים שיקרא "קצת אחרת" שירתם לסייע ל"נרדפים" בישראל כדי להראות שאפשר קצת אחרת.

מוכה בושה והמון תסכול אני מתחנן : סייעו להם בכל דרך, כי השואה שהם עברו, מחייבת אותנו לסייע בידיהם.

יוזף פופר  לינקאוס  (1921-1831 ) , אחד מגיבוריו של אלברט איינשטיין, היה מדען בעל השקפת עולם אנושית יוצאת דופן בסוף המאה התשע עשרה.

אצלנו בבית נח לו אחד מספריו, "פנטזיות של ריאליסטן", שבהן הוא מציג השקפת עולם אנושית בכל תחומי החיים. וכן סיפרו של אלברט איינשטיין משנות השלושים של המאה הקודמת שמפליג בשבחיו של פופר לינקאוס.

 אחד מהנושאים שעימם התחבט פופר נגע למה שקרוי : חמשת המ"מים, שבהם מחויב שליט המדינה : מזון, מעון,  מלבוש, מורה, מרפא.

 מי שאימץ את ההוראות של היהודי-האוסטרי הנפלא הזה ( שהוסיף לעצמו את השם לינקאוס כאותו בעל חזון, נווט, בסיפור הארגנאוטים ב "פאוסט" של גתה ) היה ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי.

 היהודי האודיסאי המופלא הזה , זאב ז'בוטינסקי כמובן, שאינני חייב לאהוד את גישותיו אף שאני מעריכו מאד על כמה מפעולותיו החשובות, ראה בחזונו של יוזף פופר דרך חברתית חשובה.

אתר "הליכוד שלנו" (הכותבת יפה נקר) מביא את עיקרון חמשת המ"מים כעקרונותיו של זאב ז'בוטינסקי.

ניחא.

 הנה הקישורית של האתר

http://likudshelanu.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=2314

 אם נעבור על כל אחד ואחד מהמונחים שמובאים בתורתו של יוזף פופר (לינקאוס) ושאומצו על ידי זאב ז'בוטינסקי : תיאוריה מול פרקטיקה (ישום, פרקסיס) נגלה כי בין התיאוריה והרצון של זאב ז'בוטינסקי לבין הישום של ממשיכיו , בנימין נתניהו וד"ר יובל שטייניץ (שהיה אמור להכירו בהיותו אינטלקטואל ופילוסוף בעל שם עולמי! ), רב המרחק. 

 מזון

 תחת השגחתם של אנשי "הליכוד", ביבי בראשם, הרי 10% מהמשפחות בישראל סובלות מרעב ממשי!.

חלה הרעה בחומרת העוני בשנת 2011 וזה ילך ויחריף.

 הנה הדו"ח שפורסם באתר של המוסד לביטוח לאומי

http://www.btl.gov.il/Publications/more_publications/Documents/MegamotOni2011.pdf

 הנתונים הללו חמורים מאלה שמפרסמים הגופים הוולונטריים שמספקים מזון.

 המעניין הוא מה עושה הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו למען הקטנת חומרת העוני ?

 מתברר שמעט מאד כשהדבר קשור למשל :

• ההסרת מע"מ על מוצרי מזון !
• פפיקוח מחירים הדוק על מוצרים שמסובסדים (כמו סוכר, חלב ) : טלו דוגמא למחירי הקוטג' שעשוי חלב, או הגבינות שעשויות חלב , ועוד.
• השתוללות "המשפחות הגדולות" של בעלי רשתות המזון

מעון

תחת השגחתם של אנשי "הליכוד", ביבי בראשם, יש יותר משבעים אלף דירות שנבנו בבנייה ציבורית. בשנת 1999 היו יותר ממאה אלף דירות ונמכרו עד היום 37 אלף בלבד.

הנה הסימוכין לעניין דלעיל

http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02936.pdf

המדינה , שהיא בעלת המקרקעין ( 93% מהמקרקעין במדינה הינם של המדינה ) , יכלה ליזום בנייה ציבורית בדרך המקובלת בארצות העולם המערבי : מסירת אדמות בחכירה לקבלנים שיבנו את הדירות ויתחייבו למדינה להשכיר דיור ציבורי לחסרי יכולת. היקף האדמות הינו ללא הגבלה בדרומה של תל אביב ( אם מציגים תכנון של בנייה רוויה באזור שבדרום העיר עד לאדמות "חוק מקווה ישראל") למשל. המדינה, קיבלה הצעות בעבר ליוזמה בדרום העיר, ולא הרימה את הכפפה. כך זה היה בתקופת אריאל שרון כראש משרד התשתיות הלאומיות וכך כעת בקדנציה של בנימין נתניהו 

מלבוש

מדינת ישראל , תחת הנהגת שר החינוך ה"ליכודי", לא מאפשרת שיוויון של תלבושת אחידה לכל תלמידי בתי הספר. כך נחשפים תלמידי בתי הספר, לדוגמא, לתחרות מותגים, כשלא כל המשפחות שוות בהכנסותיהן.

הילדים והילדות מגיעים לבית הספר והעיניים של הילדים יושבים על בגדי הילדים שהולכים ללא מותגי אופנה. כך!

וכשבודקים את מחיר המותג בארץ לזה בחו"ל מגלים שמחירי המותג בחו"ל גבוה בהרבה מזה שבארץ בעוד רמת ההכנסה בישראל נמוכה מזו שבמערב אירופה.

הנה דוגמא אחת לפערי מחירים של "מותגים"

http://fashionforward.mako.co.il/consumerism/research/4989/

אז איך מאפשרים לישראלי להתלבש בלי לפשוט את הרגל ובלי לשלם מחירי נשך לבנקים שמממנים את האובר-דרפט?

• ההקטנת המכס על ביגוד ;
• ההקטנת מחירי המע"מ בסוף העונה

 אתם שואלים שאלה נכונה : האם המדינה יכולה להתערב בתחרות שבשוק ?

התשובה : בוודאי . על ידי מתן דרבון לחנויות בסוף העונה על ידי הפחתת המע"מ והמכס בסוף העונה כל אחד יוכל להתלבש במחירים זולים יותר.

הקלה תוביל להקטנה של השתוללות המחירים ברשתות הגדולות.

מורה

אני האיש שהמציא את המונח "חינוך אפור" שאותו סיקרה בכישרון רב מאד , שחסר היום, הכתבת יעל פישביין ("דבר"). היא גילתה אז סוגיה שהייתה ידועה : מורים , שמשכורתם נמוכה, עבדו בהוראה פרטית או יצרו הוראה פרטית להגדלת ההכנסות שלהם.

מורי ישראל, אלה שהיקף חופשותיהם ענקי ומקומם, משתכרים משכורות נמוכות.

מורי הקבלן, כל אותם עובדי היי טק שהגיעו למערכת החנוך, מועסקים בתנאים מחפירים כפי שנחשף בכתבות סופשבוע בטלוויזיה (ערוץ 10).

מעמד המורה הוא נמוך מאד, הישגי התלמידים בהתאם, וכך הולכת המדינה מדחי אל דחי תחת הנהגתו של שר החינוך שמישיר מבט לעבר משרת ראש הממשלה.

כן, יאמרו שזו מחלה רבת שנים מתקופת "המערך".

מה לעשות ? "המערך" כבר לא בשלטון מאז שנת 1977 ותמיד היה "הליכוד" בין שותפי הממשלה המרכזיים אם לא השליט.

 כן, יש לעשות :

*להגדיל משכורות

*להקטין חופשות מורים

*להקים משמרת שנייה לבית הספר שבה הילדים יוכלו ללמוד במידה והשגיהם טובים פחות מהנדרש. כשאני הייתי תלמיד , והמדינה הייתה ענייה יותר, היו "עצלנים" שנאלצו לשבת אחר הצהריים ולתקן ציונים. היום ? אין מאום.

מרפא

זו הסוגיה הקשה ביותר.

איש "המערך" (מפלגת "העבודה") חיים רמון, שריסק את איגוד העובדים והוביל להשלטת חוק הבריאות הממלכתי שהלאים את הקופות והתיר למדינה לקבוע את "סל התרופות", הגשים חלום רטוב של אנשי "הליכוד".

הם רצו תמיד לרסק את קופת החולים הכללית באמצעות חוק.

זה היה חלומו של ח"כ אליעזר שוסטק (שיזם את חוק הבריאות הראשון שנכשל) ואיש מפלגת "העבודה" הגשים… בתמיכה של אנשי "הליכוד". ב"עבודה" כינו את חיים רמון, שבינתיים הורשע ועזב את "העבודה", סוס טרויאני.

הוא הציג את גישתו כמסייעת להבראת הרפואה הציבורית.

העניין הוא שהיא חלתה עוד יותר, והעניים הפכו עניים יותר ברבות השנים, והם לא מסוגלים לרכוש תרופות שבעבר יכלו לקבל כי מדי שנה המדינה מצמצמת את הסל.

מחיר הבריאות בישראל איננו גבוה מזה שבמערב אירופה ובצפון אמריקה.

ואולף היקף ההוצאה למשפחה הולך וצומח משנה לשנה בצורה משמעותית והפך למס ממש. אין משפחה שמסוגלת לעמוד בהוצאה שלא רכשה ביטוח בריאות משלים מחברת ביטוח.

יתרה מזאת, היקף ההוצאה הממשלתית על בריאות הולך וקטן והיקף ההוצאה המשפחתית על בריאות הולך וגדל כי מרבית המוצרים שבעבר נכללו נעלמים לרבות תרופות מצילות חיים.

מי שלא יכול לעמוד בכך – מת.

ביקורת תיאטרון של בני נוער ראוי שתעשה באחת משתי הדרכים : ביקורת בונה בבחינת "חוסך שבטו שונא בנו" או בדרך אחרת ופוגענית : התחשבות בגיל המציגים. הבעיה המרכזית בדרך השנייה  המנוונת היא שהמורה המוביל חייב להיות בלם.במקרה שלנו הוא לא היה כזה והוא נשבה לבינוניות ולא הצליח להביא את התלמידים לשום נקודת אפיפניה תיאטרלית. הוא נשבה בידיה של בימאית חסרת כשרון.

במילים אחרות : המוביל במקרה שלפנינו לא היה בלם וסבלתי ( 18 בפברואר ) מהצגה גרועה שהועלתה על בימת תיאטרון "אהל שם", בית ספר ברמת גן שבו מגמת תיאטרון. זו הצגה שלא ראויה להעלאה. איננה בשלה. הדבר הכי גרוע שראיתי בימי חיי ולחשוב שבשביל המוצר הזה שילמנו אלפי שקלים כהורים בארבע שנות הלימודים.

מספרים על מבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו שכתב על מחזה תיאטרון בשם "ג'וני ימות בשש" כך : "מצידי שימות בחמש".

לא כך אנהג במחזה זה מהסיבה שזו הצגה שיש לי נגיעה אישית בה.בתי שיחקה במחזה הזה בתפקיד משנה "קבצנית" בצורה מעוררת כבוד אם לא למעלה מכך. אבל למרות זאת, ומבלי להמשיך בתאור דמותה אציג את ה"פיאסקו" הזה עד תום.

התפאורה: מחזמר האימה הזה מחייב דמיון בתחום התפאורה. המורה לא טרח שהתפאורה תהייה ראויה אף לא קרובה למה שהייתה צריכה להיות. והאמירה : אין תקציבים איננה ראויה במקרה זה כיון שהיקף ההשקעה בחוג זה הינה גבוהה הן מצד ההורים והן מצד בית הספר (כך ראוי שיהיה).

התפאורה הייתה מבישה.

התאורה: הצגה שאמורה להציג "אווירת אימים" חייבת להיעזר בתאורה מסוג מיוחד, מעומעם. ל"מקהלה היוונית" ראוי שתהיה תאורה אחרת כדי שלא תגנוב את ההצגה. תחת זאת התאורה היא של דיסקוטק לפרקים ותאורה מלאה ברוב הזמן.

הבימוי: אין לי צל של ספק בעת שהבימוי הוא גרוע ראוי שהמורה האחראי יכנס לנעליים ויציב את הבימאי או הבימאית במקומה. יפסיק את הבימוי. הבימוי, שלא לדבר על הליהוק שגם עליו נדבר כאן, היה נורא.

הנה כמה דוגמאות :

הדיקציה והקול היו נוראיים ואי אפשר היה להבין את מי מהשחקנים. טכנאי הקול, אם היה כזה, היה נורא ולא מקצועי. היה מקום להציג , בכספים שנלקחו מההורים במהלך השנים, טכנאי קול ברמה שונה ומורה לדיקציה לפחות לשחקנים הראשיים.

הכניסות של השחקנים היו מזעזעות בחוסר ההבנה לתפקידם. גבר (השופט), שמאוהב בשחקנית, מאיים עליה במקום להיות רך אליה בצורה "נחשית" כפי שמחייב המקרה דנן. וראה: בסרט ובהצגה המקורית.

שחקן ראשי השחקן הראשי שלוהק לתפקיד זה יכול לשחק "נהג משאית" ולא "פסיכופט" ומי שליהק אותו , כמו את הבימאית, היה המורה לתיאטרון. הילד לא צריך להיות ג'וני דפ אבל ראוי שיבין את תפקידו.

לפרקין נדמה היה שאני פורץ בצחוק : הוא מבתר את את השחקן שלפניו וכשזה יוצא מהאולם הוא נעור לחיים.!

המוסיקה והשירה : פס הקול של ההצגה היה קטוע, מתחלף ולא מוקלט ברצף, והשירה של הזמרת היחידה ששרה היה איום ונורא שלא לומר זיוף.

אם היו שואלים אותי איזה ציון יש לתת להצגה זו, שאותה ניהל מנהל המגמה, הייתי מעניק לה : 5 , לא עובר.

התלמידים אולי התאמצו אבל המוביל , מנהל המגמה, כשל ובענק הן בדרך החינוך של הצוות שלו, הן בבחירה של ההצגה הבעייתית הזאת שהיא למעלה מכוחותיהם, והן בניהול ההצגה "ממעל".

פיאסקו כזה לא ראיתי וסביר שלא אראה עוד לעולם.

נאמנותי לנתן אלתרמן, מעבר לכל וויכוח פוליטי, הולכת עימי שנים רבות מאד. הלכתי עם תרגומיו מרוסית ואידיש, הלכתי עם תרגומיו מצרפתית, לא עזבתי את מאמריו, לא זילזלתי מעולם ב"פונדק הרוחות" הנפלא, לא נטשתי את "עיר היונה" במחצית הדרך.

 ולא שכחתי את הפרק הפריזאי שלו.

נתן אלתרמן יצא לצרפת בשנת 1928. תכלית יציאתו הייתה : לימודי חקלאות (אגרונומיה). פרופסור ולדן, שאביו למד רפואה, וגר עם אלתרמן באותה עיר (ננט), הסביר לי שהיציאה נועדה להכין את עצמו להיות אזרח פרודוקטיבי במולדת. אלתרמן יצא , כנראה, מאותה סיבה. ואולם, אהבתו לשירה כבשה כל חלקה טובה אצל אלתרמן והוא החליט לעשות מעשה.

 משלהי 1929 ועד קיץ 1932 אלתרמן העתיק לתוך מחברת , בכתב יד, את שיריו הצרפתיים, אלה שנכתבו בצרפת. מרביתם בפריז. כמה משיריו אלה, מבהיר גדול חוקרי נתן אלתרמן –פרופסור דן מירון, ראו אור ב"כתובים"-אותו ירחון של אנשי חבורת אלתרמן בתל אביב.

 ב- 19 בינואר 1930 הוא כותב בפריז :

בלב הלילה לי נפתח שער -/

אני רואה רחוב שמם מאיש/

בית אצל בית מתייצב מחריש-/

מורא יצוק בצל,ברצועת הכביש/

בשמיים סהר/

–

בעשן קטורת, קל ופותח לב/

לעתיד חדרתי במבט תאב/

אף חיכיתי כי תבואי את-/

אף רציתי נפול לפני מלכות גווך/

ובידי רגליך לחוץ לאט, לאט/

הוא היה כאן, בעיר האורות, וסביר להניח ששתה כמה וכמה כוסיות ברנדי.

דן מירון מבהיר כי לקראת ראשית שנת הלימודים של שנת 1930-1929 יצא לפריז והתחנה הראשונה שלו הייתה "הסורבון". שם היה אמור ללמוד צרפתית ולהרשם ללימודי קדם רפואה שרובם (כימיה ופיסיקה) היו אמורים לסייע לו בלימודי החקלאות.

זרות השפה, חסרון הכיס, צינת החורף, סימטאות הגדה השמאלית, מככבים בשיריו הראשונים.

הוא התגעגע לתל אביב שלו, אף שחייו בה לא היו זוהרים אלא עלובים למדי, ואל הכרך שהלך וצמח מן החולות.

בפריז הוא כותב שיר געגועים לבית אבא שלו, בתל אביב.

"ליד שולחנו הכבד ישב אבא/

כוס תיו הסמיקה, עשנה הסיגרייה…/

(את השירים הללו חשף פרופסור דן מירון במחברותיו של אלתרמן שמצויים בארכיון אלתרמן באוניברסיטת תל אביב

שירתו החלה לפעפע לאט לאט בעת שוטטות בפריז, בין הארמונות, הגלריות, המוזיאונים, הגנים ולא פחות בתי הקפה של הגדה השמאלית.

אלתרמן לא היה חלק מהסצינה האמנותית שבה נכחו באותן שנים עליזות גדולי הספרות האמריקנית , הלטינו-אמריקנית והאירופית. הוא לא פגש את דג'ונה בארנס ולא ארנסט המינגווי הצעיר שחיבר לימים את ספרו על אותם ימים ,Moving feast.

הוא היה כאן, חי כאן שמונה חודשים, וכתב. מירון הגדירם "פרימיטיביים". רבים משיריו הם מכתבים מחורזים.

אחד משיריו, "ריימונד", עניינו שיחה של נער, תלמיד לרפואה, עם פרוצה פריזאית שהוא מתחבב עליה והיא מציעה לו לשכב עימה כיון שבבדיקה האחרונה נתגלתה אצלה מחלת מין. שיר שמזכיר את פריז האמיתית שמככבת ב"בובו ממונפרנס" של שרל פיליפ.

והוא כמובן כותב על הנשים שטופפות בנעליהן מול בית הקפה וכותרת השיר : La femme qui passé

 וגם בעברו בגני טיולרי הוא כותב :

 את גן הטיולרי ארמון שחור חובק/

פסלים קפאו בגן הטיולרי/

עת יצוף ירח,למשתה שותק/

צללי מלכות בו בוודאי עוברים//

(27 באפריל 1930 )

וב- 5 ביוני 1930 הוא כותב מחדרו הפריזאי :

בהביטי מני חלון החוצה/

גדלו עיני ותרחבנה מאד/

על גגות דילג הערב/

לצדו ענן ורוד/

עתה אני יודע למי נדמיתי/

עתה אזכור/

שויתי ערבי תל אביב/

גדושים, עמוקים כיאור//

מי שקרא , שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1938 , את השיר הפותח של המהפכה השירית של המאה העשרים (בעיני) "כוכבים בחוץ",

"— שידיך ריקות ועירך רחוקה/

ולא פעם סגדת אפים/

לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה/

וצמרת גשומת עפעפיים"

לא יופתע אם נקריא לו את "הסגידה" המוקדמת, הפריזאית,  שבה כתב, בסן דני (יוני 1930) :

שעה יקרה,רדי עלי,רדי/

לפניך הרכנתי קדקוד/

שפתי כאילנות ניחרים/

את שלוותך תערוגנה לשתות/

(לידידי, הסופר אברי הרלינג שסיפוריו הינם "קפיצת דרך" מלאת חסד)

מעשה בזקן אחד , בעיירה קטנה שבפולין, שהייתה לו עז. והייתה שבה אליו ודדיה מלאים בחלב עם טעם גנעדן. ביקש מבנו שילך אחריה כדי לראות היכן היא רועה.והנער תפס בחוט שהיה קשור אליה והלך עימה,דרך מערה ארוכה, "שעה או שעתיים, יום או יומיים", לאן שהובילה אותו , עד שיצאה,ערב ליל שבת, בעיר הקודש צפת שבארץ ישראל.

והנער המופתע פנה לעוברים ושבים, שדיברו בלשון הקודש מסתמא, שעברו לידי פתחה של המערה:

"… היכן אני ומה שם המקום הזה ? אמרו לו , בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה.תלה הבחור עיניו למרום ואמר :ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל. נשק עפרה וישב לו תחת העץ….עד שהוא יושב ומתבשם בקדושתה של ארץ ישראל שמע כרוז: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה, וראה בני אדם כמלאכים מעוטפים בסודרין לבנים וענפים של הדסים בידיהם וכל הבתים מאירים בנרות הרבה. הבין מדעתו שהגיע ערב שבת עם חשיכה ואין בכדי שיחזור"

(ש"י עגנון,מעשה העז בתוך "אלו ואלו" ע"מ שע"ג מהדורת 1978 שוקן תל אביב; נוסח מנוקד של הסיפור כפי שהופיע ב"דבר" http://jpress.org.il/Default/Scripting/ArticleWin.asp?From=Archive&Skin=TAUHe&BaseHref=DAV/1947/10/10&EntityId=Ar01700&ViewMode=HTML
)

צפת מככבת בסיפורו הקטנטן הזה של ש"י עגנון , שהיה מיועד-לכתחילה-להיות סיפור לילדים שיוקדש לבתו של עגנון אמונה עגנון. הסיפור ראה אור כסיפור ילדים והתגלגל,לימים, ובחייו של עגנון, לאחד משמונת הכרכים שיצאו בחייו של עגנון, אלו ואלו (אגב, לא במהדורה הראשונה והשנייה אלא במהדורות המאוחרות).

זה סיפור קטנטן של עמוד או שניים שמביא כמה רעיונות כשצפת במרכז כסמל שאליה מחוברים – ככוכבים מאירים- סמלים נוספים.

אגב, הסמלים בעבודותיו של עגנון, הסופר שהיקף הפרשנויות על כתיבתו הוא הגדול מכל הפרשנויות שנכתבו על סופרי (מה שקרוי) דור התחייה, נחקר, בימים אלה, על ידי חוקרת צעירה וחשובה בשם שירה חדד שעושה עבודת דוקטור אצל פרופסור דן מירון אבל בהקשר אחר, הסמלים באפוס של עגנון "תמול שלשום". עבודה ראשונית בעניין זה מפרי עטה של שירה חדד יצאה באחרונה על ידי מוסד ביאליק. עבודה מרשימה.

אני אתמקד בסמל אחד שמביא עגנון ב"מעשה העז" ושנלקח מעולם האגדה היהודית, "קפיצת הדרך" לעיל שעושה העז והנער שמושך בזנבה, שמביאה אותו מפולין לצפת. תרצו , סוג של נס.

עגנון נוהג באותה צורה של "קפיצת דרך" גם בספר מסותיו "ימים נוראים" שבו הוא כותב , בין היתר, כך : "פעם אחת במוצאי יום כיפור נסע הבעש"ט ז"ל כדרכו בקודש על ידי שם של קפיצת הדרך. פרחו הסוסים וטסו עם העגלה כחץ מקשת."

קפיצה היא סוג של ניתור מעל אלא שכאן מתכוונים למה שנאמר במסכת סנהדרין צ"ה עמוד א' (תלמוד בבלי) :"שלושה קפצה להם הארץ : אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה". התקצרה להם הדרך בדרך נס.

(רש"י , בפירוש שלו לבראשית כ"ח –י"ז משתמש בביטוי "קפיצת הארץ")

אבל אם נלך לסיפורו של אליעזר עבד אברהם, שיצא לחפש כלה ליצחק, הרי הוא הגיע מארץ ישראל לארם נהריים, בראש שיירת גמלים, בתוך… יום אחד. ואילו במקרה של אבישי בן צרויה הוא הפעיל את "קפיצת הדרך" באמירת השם המפורש של הקב"ה. מעשה מאגי, אם היה צריך להגדירה פרופסור משה אידל.

גם בתלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל ונחתם בה נכתב על "קפיצת דרך" ושם אנו מוצאים אלמנט דומה לזה שמצוי בסיפורו של עגנון על רועה מארץ ישראל שרץ אחרי השור שלו ומצא את עצמו בבבל.
אם כן, אנו רואים בסיפורו של עגנון "קפיצת דרך" שמביאה יהודי מהגולה לארץ ישראל באורח ניסי ובהגיעו אליה הוא "נוחת" בצפת.
קפיצת הדרך של העז  וריקודי "לכה דודי" שמופיעים בקטע הקטנטן שהבאתי מסיפורו הקצרצר של עגנון "מעשה העז" מכיל בתוכו שני סמלים בזה אחר זה.

הנה מחד : קפיצת הדרך ובעקבותיה מאידך: המחוללים בשמלותיהם הלבנות (לבן בוהק הוא צבע ספירת "כתר" ב"פרדס רימונים" של רמ"ק, רבי משה קורדוברו בן צפת)  המופיעים טרם כניסת השבת, על פי מנהג שמיוחס לקבליסט החשוב ר' שלמה אלקבץ , מחברה של התפילה "לכה דודי".

קורדוברו
אם רבי משה קורדוברו (1577-1522ׂ) היה קורא את הסיפור הזעיר של עגנון (שיש הסבורים שהינו עיבוד של סיפור חסידי) לא היה רואה בו סיפור פילאי.

קורדוברו, יליד צפת, היה מגדולי המקובלים , שסידר, באורח שיטתי, את הפילוסופיה של הקבלה. הוא נטל את הזוהר, כתבי המיסטיקה היהודית המוקדמת (ספר הבהיר, ספר יצירה), והכניסם לתוך מסגרת ברורה בספר חשוב (ואהוב עלי מאד) בשם "פרדס רימונים" שיצא לאור לאחר מותו.  הספר מלא כרימון בצבעי הקשת הקבלית. תרתי משמע : אפילו צבעי הקשת מסמלים את עשר ספירות הקבלה

קורדוברו היה מן הקבליסטים הגדולים , שהפעיל שיטות מדיטטביות, במהלך פעילותו הרוחנית. אחת משיטותיו ידוע בשם "שיטת הגירושין". ידוע מעט על שיטה זו אף שיש ספר פרשנות על שיטתו בשם "ספר גירושין".
קרוב לוודאי שהשיטה הייתה כרוכה במדיטציה על פסוק מסויים או בשינון הפסוק , בדומה למנטרה, עד להשגת מדרגה גבוהה של התבודדות, במדרגה זו "היה בכוחו של המתבודד לדעת את הפסוק בלי לנתחו באופן שכלי".
(השגה זו שייכת לרב והמדען ר' אריה קפלן בספרו החשוב "מדיטציה וקבלה").
העניין הינו "מתן גט לחומר", זוהי פרישה רוחנית וגופנית מן החומר.
קורדוברו ראה ניסים רבים בדרכו המיסטית והוא אף שיתף בהם את "המאורות הגדולים" של צפת, שהיו תלמידיו, ובהם ר' אליהו דה וידאש (בעל "ראשית חכמה", ספר מוסר על דרך הקבלה), ר' חיים ויטל-תלמידו המובהק והמוביל של תורת האר"י, האר"י (כמובן) ועוד.
אחד הניסים שמסופר בהקשר לקורדוברו הינו זה שסופר על ידי האר"י שנכח בהלוויתו ואשר אמר כי כאשר הובילו את ארונו של קורדוברו, ממיטת מותו לקברו בצפת, עמוד אש הלך לפניו.
קורדוברו הוא מן החכמים המובהקים שהפכו את צפת למרכז קבלה שלא היה עוד כדוגמתו מאז ומעולם (והיו מרכזים אחרים במאות הקודמות, בגירונה שבספרד, בפרובאנס שבדרום צרפת ועוד).
העיר צפת הפכה למרכז קבלי גדול לאחר גירוש ספרד (1492 ) שאז הגיעו אליה שני מקובלים מספרד רבי יוסף סרגוסי ורבי יוסף טאייטצ'ק. עד אז היה בצפת מנהיג רוחני, שהיה בעל מכולת בצפת, ושמו רבי פרץ קולובו.
קארו ואלקבץ

ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, היה בן ארבע בעת גירוש ספרד. אבל נס, "קפיצת דרך" , שאחרי שהיה בכל רחבי העולם, בא לחתום את "השולחן ערוך" שעליו עבד עשרים שנה, וכתב את ספר ההלכה – הצד השני של היהדות לאחר הקבלה – הבסיסי של היהדות שמבוסס על דברי הרי"ף (ר' יוסף אלפסי) הרא"ש והרמב"ם.
ר' יוסף קארו היה אחד מתלמידיו של ר' יוסף טאייטצ'ק שהגיע לצפת באחרית ימיו. שני תלמידים אחרים של הר' טאייטצ'ק היו רבי שמואל די מודינה (המהרשד"ם) ורבי יצחק אדרבי.
המעניין הוא שר' שלמה אלקבץ- מחבר המזמור "לכה דודי", היה תלמידו של ר' יוסף טאייטצ'ק בתורת הנסתר בעיר צפת, ומי שהביא את הרמ"ק,שבו פתחנו את הרשימה, בסודות הקבלה.
ר שלמה אלקבץ היה גם גיסו של רמ"ק. והם ישבו זה לצד זה בבית הכנסת, בבית הלמוד, בצפת.
את השיר "לכה דודי"', והתיאור שמביא עגנון ב"מעשה העז", כתב ר' שלמה אלקבץ על בסיס מאמר חז"ל (שבת, קי"ט א) שבו נאמר כך :
"רבי חנינא מעטף וקאי אפני דמעלי שבתא (בעת כניסת שבת) ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאנייה במעלי שבתא ואמר : בואי כלה, בואי כלה".
וכן היה גם המנהג בזמן המחבר שהיו יוצאים לשדה או לחצר בית הכנסת לקבל שבת. ולכן היו אומרים :
"לכה דודי" , "לקראת שבת לכו ונלכה".

ברגר

רציתי לסיים בעניין שנוגע לצפת של קורדוברו ולירושלים של "לכה דודי" ושל צייר ירושלמי זקן ששמו משה צבי ברגר.
ר' משה צבי ברגר הוא אמן בעל שם עולם שנטל את הפילוסופיה של משה קורדוברו, שבה, בין היתר, הוא מתאר את עשר הספירות בצבעים. צבע שונה לכל ספירה.
ספירת כתר, הגבוהה מכולן, היא בלבן מסנוור ובלתי נראה וספירת מלכות שמייצגת רחמים מופיעה בצבע כחול.
(ר' משה קורדוברו, פרדס רימונים, השער התשיעי ,שער הצבעים )
במשך שלוש עשרה שנים הוא צייר מאה וחמישים ציורים , על פי מספרם של מאה וחמישים מזמורי תהילים, בצבעי הספירות ב"פרדס רימונים" לרבי משה קורדוברו.
בדרך נס התערוכה המתמדת מוצגת, בנוכחות הצייר בן הלמעלה מתשעים שנה, מתחת לבית הרב אברהם יצחק הכהן קוק בירושלים.
ציור מזמור כ"ג בספר תהילים תלוי במרכז חדר האורחים שלנו ומשרה אווירה אחרת, לעניות דעתנו.
האתרים המצוירים נראים בעל גוון צפתי. אינני יודע להסביר ואינני מוצא סיבה מדוע עלי להסביר.

(זה הנוסח הכתוב של דברים שנאמרו בתכנית "ויכולו", רדיו אורנים מאה ושש אפ אם י' טבת התשע"ב,ותודה למנחים והעורכים ד"ר מירה טנצר ומשה קסטוריאנו)