לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי…” (זכריה)
בן יקר, לחלום וללחום. אין זה מקרה שהמילים חלום ולוחם הינן בני אותן אותיות שורש בלשון הקודש, העברית. ככה זה אצלנו היהודים, העבריים, בניה של לשון הקודש, שאלפי שנים אנו חיים בסרט של “איש תחת גפנו ותאנתו” (בימי המשיח), חולמים פקוחי עין, רואים למרחוק, ונכונים לקרב, לוחמים חדי מוחין אף בעת שלום (מחשש שנמחק אם לא נפעיל את המוח וזאת בשל מיעוטנו המספרי בעולם ), שהרי העושה
בנדיקטוס דה שפינוזה, הכופר היהודי הנודע שאתר הוותיקן מקדיש לו מקום מכובד אף שמעולם לא המיר דתו חו”ח, מסביר ששמחה באה רק ממקום רוחני ולא ממקום גשמי. מומלץ לכל אחד לקרוא את מאמרו - מאמר על תיקון השכל שתורגם יפה על ידי מורי המנוח, פרופסור נתן שפיגל זצ”ל.
אבל מה לנו שפינוזה הכופר אם יש לנו את הרבי מפיאסצנה שלרגל פורים של שנת התר”צ כתב דרשה לפרשת תצוה על פורים ובה הבהיר כי שמחה הינה רק רוחנית שבה אדם שמח מעל למה שהוא זקוק לו ואז גופו כגופו של אותו ילד, תינוק, ששמח מעבר למה שהוא זקוק וגופו קליל, כי נשמתו עולה והופכת נשמה יתרה . זהו יופיה של השמחה היהודית.
דקה לפני שאדם משיב את נשמתו לבורא הוא שואל את עצמו מה היה יכול לעשות בחיים אלה ולא עשה והוא מצטער על מה שלא עשה ואולי בשל כך הוא גם מתקשה להתנתק מכאן. אבל האושר הגדול ,דקה לפני, שהוא אומר לעצמו : עשיתי כל מה שיכולתי, ורק טוב עשיתי, ועל הרע כיפרתי בחיי.והוא משיב נשמתו לבורא עולם, האדריכל הגדול של היקום, ומפליג למזרח הנצח.
נדמה לי שהיה זה בבוקר שלאחר הטבח הנורא בישיבת מרכז הרב שנזכרתי בסיפור שסיפר חיים גורי יבדל”א על ביקורו בביתו של חיימק’ה לבקוב זיכרו לברכה ביבנאל, לאחר מלחמת יום הכיפורים כמדומני, בעת שניחמו אבלים, נהרג טייס בן משפחה.ואחדים ישבו ומררו בבכי וקמה הסבתא המבוגרת ממקומה , אישה שראתה מלחמות בגליל התחתון ובארץ ישראל, וגערה: להפסיק לבכות, מה הוא מת בפוגרום? הקטע הזה שראה אור גם בספרו של חיימקה לבקוב (בכתיבתו של רזי ממט) “שלום על הרובים” עושה את האבחנה בין המקומות שבהם יש לבכות בדומייה ובהם יש לבכות בקול גדול, לקרוע קריעה גדולה.
על צעירי מרכז יש לבכות בכי נורא כי הם מתו בפוגרום במדינת ישראל הריבונית וטוב אם יקראו כמה ממנהיגינו כעת דווקא את “באזני ילד אספר” לאורי צבי גרינברג.
מריץ FireStats
מריץ FireStats