הלכתי ברחובותיה של ירושלים, באחד מן הימים הגשומים שלה, וניסיתי לאתר ביתו של הרב שהביא לבית הדפוס את סידור התפילה של ר’ שבתאי סופר מפרמישלא, מה שנחשב נוסח אשכנז המוגהה בצורה המדויקת ביותר. והאיש שהביאו לבית הדפוס הינו מעדת הפרושים , מטובי קרתא דשופרייא, ישוב לשולחנו ומביט סביבו רק לנוסחי התפילה שאסף בעולם הרחב אחרי שעלה על סידורו של רש”ס בלונדון. האיש חוקר תפילה, חוקר סידור התפילה, יהודי מעניין.
אני נזכר במוכר הספרים , נחמיה שמו, שגוו היה שחוח מקשיי החיים והתסכול הנורא, עד שדיברנו על ספרים, ואז נעורו בעיניו ניצוצות של אביב. הרבה פעמים חשתי כמוהו, וכל אחד בוודאי חש גם כן, ואני יודע שרק הספרים הצילוני “מפני חורפם של פני האנשים”, כמאמרו של אלבר קאמי במסתו הנפלאה “השיבה לטיפזה” בתרגומה המדויק כל כך של ד”ר אילנה המרמן מ”עם עובד”.
אין רגע דל בחייו של אדם בעולם למעט אותו רגע שעליו לא לעשות כלום. הוא מצווה לא לעשות מאומה. כך. אבל הפלא ופלא דווקא רגע זה ממלא אותו עמקות מחשבה, התרוקנות מחשבה, חיים חדשים, ניקוי, והכל כשהוא במצב של “רגע דל”.
המזרח עשה מהלא לעשות כלום אידאולוגיות.
לודוויג ויטגנשטיין בונה את ספרו “חקירות פילוסופיות” , שנחשב לספר יסוד בפילוסופיה של הלשון, על בסיס היולי : מילותיו של הינוקא, התינוק הקטן, שמצביע על חפץ, פועה כטלה קטן, ואז לפתע פורצת מהגדר הראשונה, השיניים, אל עבר הגדר השנייה, השפתיים, המילה הראשונה.
איטלו קלווינו, מחברו של “הערים הסמויות מהעין”, איש אסכולת “אוליפו” שעליה נמנה גם ז’ורז’ פרק בעל “החיים הוראות שימוש”, הגדיר בספרו מונח תודעתי : ראייה סמויה מהעין. נשמע קצת לא קשור : ראייה שלא רואים ? מעניין, מעניין מאד, ואמיתי עד לכאב.
אברהם חלפי – מכירים ? איש שכותב בשיר זעיר משלו : אני מצמצם את עצמי/ כדי נקודה/ אלמונית-/ שלא להטריד בגופי מלכויות/ . וזה האיש שכתב את “עטור מצחך” שמושר על ידי אריק (המלך) איינשטיין ביחד עם יהודית רביץ וקורין אלאל. זוהי צניעות, זוהי גדולה.
מריץ FireStats
מריץ FireStats