מדי בוקר, בדרך לעבודה, אני אוהב להתבונן בפנים שמשמאלי ומימיני בכלי הרכב.
יש אלה שנוסעים על מכוניות יקרות ומלאים מעצמם. ויש אלה במכוניות זולות יותר שריקים מעצמם.
ויש את הג’יפאים כמו הדרסן , ד”ר אביגדור קלגסבלד, שהרג, חיסל, אשה ובנה.
ואת אלה, השם ירחם עלי ויצילני, אינני יכול לסבול.
הם קמים בבוקר, לא כולם חס וחלילה, לרצוח. אחרי שהתגאו מול הראי לפני היציאה הם הלכו לג’יפ ואמרו למראה הקטנה : בוא נראה לעולם מי אנחנו.
ארבע על ארבע הם רוצחים והעולם שותק.
ערב יום הכיפורים, שאני ממשמש בו ממש, אני חש חובה אזרחית להתריע מפני שנאת יתר, שהיא מן הרגשות האיומים אם לא הגרוע שברגשות הרעים והגרועים. מי שלא יבקש סליחה ממי ששנא בשנה החולפת, פגע בו, תורם להרס העולם, להמשך ההרס שלו, לעלייתו על גדה של שנאות מיותרות, שראשיתן פערי כבוד ואחריתן פערי כבוד גם ערב יום הכיפורים הבא.
התפילה, הרצון לפלל לטוב, אינם דיסקוטק. יש מי שחושב אחרת וקוטף מגנו של רבי נחמן מברסלב שאמר כי מי שיבוא על קברו בימים הנוראים הוא ישתטח עבורו לאורך ולרוחב שם למעלה, בקץ הימים, כשהוא יגיע לשם.
לפני כמה שבועות סיימתי לקרוא את הביוגרפיה שכתבה יפה אלמנתו של המשורר דן פגיס , עדה שמה, ושמה “לב פתאומי”,כאחד מן המילים בשיריו. ונזכרתי בחג הזה ברגש הסלחני שמביעה האשה לבעלה המשורר, כשקראתי לי בספרו הנפלא, אך הלא ברור לעיתים, של אנטוניו מוניוס מולינה. לספר קוראים “ספרד” אבל היה צריך לקרוא לו כדור הארץ.
מריץ FireStats
מריץ FireStats