הפלגה לערי השמחה

 ראיתי , כמו כולם, את קרנית גולדווסר מדברת על בעלה. ראיתי ושמעתי.

ונזכרתי, לבושתי, בטקסטים ובטקסים של חיים ושל מתים, שעברו תחת ידי ואזני ועיני , ודי לי מאלה. אבל אני מאמין שהזכרון מתחיל מכמה מילים שהבן כתב וכתבו עליו, כי זה מרפא, ואני לא מכיר רבים שרוצים לעשות את זה. אז עשיתי.

 אני זוכר את ההרוגים שכתבתי אודותם כי אחרים סרבו. מי רוצה לכתוב על מתים כשאפשר להצטלם עם פוליטקאי. אני זוכר כל אחד ואחד מהם, כמה מהם חברי הקרובים ביותר, שהיו איתי בקורסים, ישנו מיטה לידי או מעלי .אני זוכר ילד אחד, צעיר ממני. אני זוכר את עמוס ונגר ז”ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה.הוא היה צריך להיות היום בן 45 ולפני המלחמה הוא היה נער שידע שימות והוא נהרג בהתקלות בלבנון, לא הרחק מן המקום שבו חלפתי באותו בוקר על גבי נגמ”ש בואכה צידון.

זה היה לפני המון שנים,26 שנים, ואני לא שוכח.וכשחברתו לגרעין ביקשה שאערוך את החוברת שלו עשיתי זאת בלי רצון רב אבל עם שליחות מנחמת כמו רוב הדברים שעשיתי בתחום זה . באמת.

ואינני מבין , באמת אינני מבין, מה העניין הזה עם השכול שלא נגמר כאן ושם. ממש לא מבין.וכל פעם הבנתי פחות.

אבל השכול הזה כרוך כאן, בכל רגב אדמה, אפילו את שמי -שם משפחתי -נתתי על שמו של אחד שנפל, רועי רוטברג איש נח”ל עוז,שמזכיר באופיו המון חללים מאז נפל. המון ילדים שנולדו בשנת הרצחו,1956, שנה לפני שנולדתי,נקראו על שמו רועי. ועכשו, אני מניח, יהיו ילדים אחרים שיקראו על שם אלדד ואודי , והנה במלחמה האחרונה היה אחד אולי על שמו של רועי , רועי קליין. והוא נפל על חרבו וקרא “קריאת שמע” לעיניו חייליו, ואחד מהם אהוב ליבנו - אחייננו אביחי יעקב הי”ו- ויהיו עוד כאלה ועוד כאלה בשנים שיבואו. ולא נדע אף פעם שקט. אף פעם. כי מולנו חיות אדם, נעדרי תרבות, והדרך היחידה להאבק בהם היא בעוד תרבות ובעוד תרבות ובחרב שלופה . כי זה ההבדל ביננו לבינם : הם ישמחו בקבלת רוצח לחיקם ואנחנו נבכה את בנינו.

בלילה על משכבי, כשלא ידעתי לאן להוביל את צערי, כי ידעתי כל הזמן שהנערים האלה, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, אינם בין החיים, חשבתי על המראות שראיתי בימי חיי הן כחייל והן כעיתונאי ואיני רוצה לפרטם כי זה לא העניין.

אבל כן רציתי להקדיש שיר לשמם של הנופלים, לכבודה של סמדר הרן, ולכבודה של קרנית, אשה כמו שרק אשה חייבת להיות. 

נתן אלתרמן וחיים גורי תלמידו כתבו על המתים דברים שהפכו המנונים שרותמים אותם לכל טקס אזכרה.

לי זה נמאס-מאד נמאס כי זה פומפוזי. וזה רע בעיני לבכות במילים.

אז החלטתי להביא כאן שיר שנגע לליבי מאד, שיר של אבות ישורון, בן זמנו של אלתרמן. זה שיר שאיננו כזה. רק מעטים קראו בספרו “רעם” ובני בכורי איתמר הביא לי אותו מתנה מקיבוץ הראל שחיסל את ספרייתו.

ויהא זה לזכרו של אודי גולדווסר ואלדד רגב, בתוך כלל הרוגי עמך ישראל, ולכבודה של קרנית גולדווסר ומי יתן ותבנה בית בישראל.

אני קורא את השיר הזה בעיניים עצומות, תמיד בעיניים עצומות, ואני נזכר ביהודי הזה, אבות ישורון, כשהיה הולך כפוף, זקן כל כך, ומתבונן על קירות הבתים ועל עלי העיתון “דבר” שהיו תלויים על הקיר ברחוב שינקין בתל אביב.ואני הייתי עומד לי בצד ומתבונן בו ארוכות, מבלי ששם לב. והנה הגיעה העת להביאו כאן לזכרו של רועי אחר, אודי גולדווסר ואלדד רגב.

איש תנ”כי, אבות ישורון, וכך שירתו.וראוי לקראה לאט כתפילה, בכוונה, בכוונה גדולה.

ספירה על רועי/מסתננים קצרו את רועי/אשר רצחו דמיו/טוב הארץ אכלו//אל תיראו גת\/ תחתו פלשת/כי תעלוזנה בנותיה//כי לא נמצא בכל גת/ותבקשנה בפלשת/אחד לא נמצא// בחור בלי מרבב רבב/פרש מאין כמוהו/יחיד במערכה//לסוסתו רכובת רועי/אשר רחצו דמיו/כי מנעו מים//לסוסתו רכובת רועי/גאות צוואריך/עיניו ניקרו/רועי גאוות צוארך/לא עלית במצהלות רעמה/לטבוע פרסותיך//פרסה פרסה לכל עין/לכל לראש/לסלע אדום//תשברנה קלותיך בשבי/תפי טפיפותיך נאלמו/ואת עירום מעין רוכב//אשר תרעי בשדות אוייבים/עשב תשבעי/עצב האלמנה/על שבליו נפל רועי/ על פניו נפל/בצאת השמש/

יהי זכרם של הנופלים ברוך 

הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 17 בJuly 2008 והוא שייך לנושא רשימות. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏