הפלגה לערי השמחה

לעילוי נשמת הרצי ארליך

 אני מפליג לשכונה שלי, לסינימה פרדיסו.

 

אצלנו בשכונה , בתל גיבורים, היה מגיע, כל מספר ימים אדם עם עגלה שהיה

 צועק :”גידיי-אלה, לשחיז סכינים”.

לא היה בבית גרוש אבל אמא שלי לא עמדה בדמעותי ונתנה לי כמה אגורות על מנת לרכוש תפוח מסוכר על מקל. היא מסרה לי את הסכין של מכונת טחינת הבשר על מנת שישחיז אותה ועימה הסכין הבודדה שהייתה במגירה, ובה חתכנו לחם וכל דבר שהיה במטבח. שנות השישים, חברי, שנות השישים.

אהבתי את התפוח המסוכר על המקל אבל יותר מכל אהבתי את המתנה שנלוותה לרכישה : קטע מתוך סרט קולנוע. בדרך כלל זו הייתה משבצת אחת מתוך קאובוי אבל אם הייתי מתחנן מאד היה נותן לי עוד. ואז הייתי הולך לחדרנו הקטן, פותח את החלון האחורי, ומתבונן לעבר השמש כשקטע הסרט בידיי ומתחיל לדמיין את העלילה ולומר אותה בקול.

עמדתי ליד המשבצת שעה ביום וניסיתי להשלים את התמונות החסרות לפני ואחרי המשבצת מהסרט.

ואז , לפתע , כמו מן השמיים, הגיע לישראל בשנת 1990 סרטו של הבימאי האיטלקי (יליד סיציליה) ג’וזפה טורנטורה “סינימה פרדיסו” עם המוסיקה של אניו ואנדרה מוריקונה (”ילדות ובגרות”), וראיתי את הסצנה בסרט שהילד הקטן, טוטו שמו, יושב על הכסא במטבח,מתבונן בקטעי הסרטים שהמסריט אלפרדו (פיליפ נוארה הנפלא) מסר לידיו בעת שעמד לידו בעת ההסרטה. הוא ישב ודמיין (בפיו) את העלילה. אמו ישבה ותפרה כפתור (אמי סרגה בילדותי כובעי צמר לחיילים עבור חברה קטנה).

הסרט הזה סחף אותי לחוף מבטחים שאני מכיר היטב בלי שפה קולנועית מסובכת. זה דיבר לרבים אחרים ולא רק אלי. זו הסיבה שהוא זכה בפרס המבקרים של קאן (1989 ) והמבקרים עמדו על רגליהם ומחאו כפיים לבימאי ולפיליפ נוארה הנפלא. שנה לאחר מכן, הסרט זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

לימים, כשצפיתי בסרט “סינימה פרדיסו” (גרסת הבימאי) בן המאה ושבעים דקות, נהניתי אף יותר. יכולתי לראות את התסריט המלא שנכתב על ידי טורנטורה הנפלא ואנה פאולי. יכולתי להתבונן ב”שוטים” (הצילומים ) הנפלאים של הצלם , להקשיב למוסיקה הנהדרת, ולשמוע את התובנות הנפלאות של המסריט אלפרדו בשיחותיו עם הנער טוטו, הצעיר המתבגר והגדול.

זה סיפור של עיירה סיציליאנית קטנה, צ’יאנקלדו, שבה החיים סובבים סביב בית קולנוע אחד, סינימה פרדיסו. טוטו הקטן חי ללא אביו שנעלם במלחמת העולם השנייה ברוסיה. הילד עוזר לפרנסת המשפחה כעוזרו של הכומר אולם אהבתו העצומה היא לקולנוע. כל קסמי הקולנוע והחיים נפתחים בפני הילד הקטן באמצעות אלפרדו.

זהו סיפור של חניכה שכולל את כל תקופות החיים :החל מן הילדות ,עבור לבחרות, ולבגרות ושיבה לעיירה הקטנה לפגוש את אהובתו ואת אלפרדו. הוא מגלה אהבה גדולה לעיירה שלו , לאנשיה, וכל דמות מצויירת ביד אמן.

דוגמאות : המשוגע של העיירה רץ בכיכר בלילה, כנשוך נחש, וצועק : אני סוגר את הכיכר , אני סוגר את הכיכר. ויש את שני האלפביתים שעומדים מולו סרטו של לוקינו וויסקונטי “האדמה הרועדת” על עניים של דייגי סיציליה ושואלים אחד את השני : אתה יודע לקרוא? והשני עונה :לא , חשבתי שאתה יודע. ויש הזונה המקומית שמקדמת את עסקיה בבית הקולנוע, והאיש שיושב בקומה העליונה ויורק לעבר הקומה התחתונה, האיש הנרדם עם פה פעור שזעטוטים זורקים לתוכו כל מיני חפצים כמעשה קונדס.

אלפרדו מבקש מטוטו הקטן לא להסתפק בחלומו להיות מסריט. והוא מדרבן אותו לצאת ללמוד ברומא . היה זה אחרי שנשרף ואיבד את מאור עיניו. אבל הוא ידע שהילד זקוק ליותר ויכול להגיע ליותר. הראייה שלו למרחוק היא מחזה אוהב ומלא חמלה.

האהבה והחמלה שבסרט עוטפים אותך מהרגע הראשון והם באים לידי ביטוי החם ביותר בדמותו של אלפרדו המסריט (פיליפ נוארה) ובדמותו של הילד סלווטורה קאסיו (סלווטורה , טוטו בסרט). שניהם משחקים בצורה טבעית לגמרי.

בית הקולנוע נוהל על ידי הכנסיה המקומית (בתי קולנוע אחרים נוהלו על ידי המפלגה הקומוניסטית באיטליה) וכשבית הקולנוע נשרף הוקם בית קולנוע חדש במימונו של מקומי שזכה בלוטו. וכך מגיעים לבית הקולנוע הסרט האירוטי האטלקי הראשון עם סילבנה מנגנו הרוקדת לצלילי “איל נגרו זומבון” וסרטו של רוז’ה ואדים “אלוהים ברא את האשה” עם בריג’יט ברדו, סרט שמבשר ארוטיקה קולנועית. בבית הקולנוע מוקרן אף סוחט הדמעות הגדול של רפאלו מטרצו “בן ללא הורים” שהוביל כמה מן הצופים המבוגרים בבית הקולנוע להגיע לפורקן מיני מול המסך בעוד טוטו יקירנו מביט לאחור לעבר חלון המקרן שבנוי כלועו של אריה ומדמיין שהאריה טורף אותו. קסם, קסם קולנועי, אושר גדול, ורסנו, אושר גדול.

אין טעם להעלות על הכתב ניתוח השפה הקולנועית היפיפיה של טורנטורה. היא עובדת בצורה נפלאה כיון שהיא רכה מאד ואוהבת.

ומשהו אישי מאד : הרצי ארליך שהיה מזכיר מערכת “דבר השבוע” ועורכו בפועל במשך שנים ארוכות (אפרופו נחום ברנע שקיבל פרס ישראל והרצי ערך את טורו “יומן” בדבר השבוע) נפטר ביסורים קשים בבית החולים תל השומר ברמת גן. כשהגעתי אליו לפני מותו חייך לעברי ואמר בחוש ההומור המקברי הזה : אז מה רועי באת לראות את המנוח ? ויפהל’ה אשתו סיפרה לי בשקט: אתה יודע הוא השאיר אחריו שני ספרים ואחד מהם כולו עוסק בסרטים שראה והסיפורים הקטנים שמאחוריהם .שם הספר : קשור בסרט. פעם היינו חבורה כזאת והיא נפרמה לצערי הרב והיו בה ד”ר יגאל משיח שכתב את טור הקולנוע ב”דבר השבוע” והרצי ארליך ואני החמור הקטן בלעם, כמאמרו של אלתרמן. סרטים תמיד עשו לי ולהם את הריגוש הזה, הקסם הזה שלא חולף כמה וכמה וכמה ימים ואגמים.

ובאשר לסרט:נדמה לי שראיתי את הסרט יותר מעשר פעמים ואת גרסת הבימאי פעמיים. פיליפ נוארה נפלא וזה עוד לפני שאמרתי מילה וחצי מילה על תפקידו בסרט “הדוור” על חייו של המשורר פבלו נרודה.

ולכבוד הסרט , לכבוד נרודה, אנסה כאן להביא תרגומי לשירו הנפלא של נארודה “שירה”.

שירה

והייתה זו התקופה…
כשהשירה הגיעה
לחפש אחרי.
אינני יודע
מאין צצה.

היא גלשה מחורף או נהר,
אינני יודע איך או מתי,
כי לא נשמעו רחשים, פסו המילים,
אף השקט נדם.

זוהיתי מן הרחוב,
מענפי הליל,
לפתע,
יותר מאחרים,
בין שריפות אלימות
או שיבה בודדה.
(ואז) היא נגעה בי
בעודי חסר פנים.

אין בפי מילים,
אין שמות.
הייתי סומא.
ואז נפשי הקיצה משנתה,
ככנפיים נשכחות שנעורו,
הידסתי מפענח אש זו
וחרטתי שורה ראשונה,
סרת תוכן, טיפשות טהורה,
תבונה זכה של עול יומו
ואז לעיני הגיעו השמיים
נפרמים,
נפערים,
פלנטות פועמות
צללים נקובי חץ של אש ופרחים
ויקום שכולו בליל נפתל.

וכך, אני, ישות נצחית,
שיכור משביל הכוכבים האינסופי,
ודיוקני עטוי בבואת המסתורין,
חש כמו מי שטבע בתהום של טוהר,
מתגלגל באבק הכובבים
ובליבי רוקעת רוח החופש.

הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 15 בMarch 2007 והוא שייך לנושא הפלגה לערי השמחה, רשימות. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏