נאמנותי לנתן אלתרמן, מעבר לכל וויכוח פוליטי, הולכת עימי שנים רבות מאד. הלכתי עם תרגומיו מרוסית ואידיש, הלכתי עם תרגומיו מצרפתית, לא עזבתי את מאמריו, לא זילזלתי מעולם ב"פונדק הרוחות" הנפלא, לא נטשתי את "עיר היונה" במחצית הדרך.
ולא שכחתי את הפרק הפריזאי שלו.
נתן אלתרמן יצא לצרפת בשנת 1928. תכלית יציאתו הייתה : לימודי חקלאות (אגרונומיה). פרופסור ולדן, שאביו למד רפואה, וגר עם אלתרמן באותה עיר (ננט), הסביר לי שהיציאה נועדה להכין את עצמו להיות אזרח פרודוקטיבי במולדת. אלתרמן יצא , כנראה, מאותה סיבה. ואולם, אהבתו לשירה כבשה כל חלקה טובה אצל אלתרמן והוא החליט לעשות מעשה.
משלהי 1929 ועד קיץ 1932 אלתרמן העתיק לתוך מחברת , בכתב יד, את שיריו הצרפתיים, אלה שנכתבו בצרפת. מרביתם בפריז. כמה משיריו אלה, מבהיר גדול חוקרי נתן אלתרמן –פרופסור דן מירון, ראו אור ב"כתובים"-אותו ירחון של אנשי חבורת אלתרמן בתל אביב.
ב- 19 בינואר 1930 הוא כותב בפריז :
בלב הלילה לי נפתח שער -/
אני רואה רחוב שמם מאיש/
בית אצל בית מתייצב מחריש-/
מורא יצוק בצל,ברצועת הכביש/
בשמיים סהר/
–
בעשן קטורת, קל ופותח לב/
לעתיד חדרתי במבט תאב/
אף חיכיתי כי תבואי את-/
אף רציתי נפול לפני מלכות גווך/
ובידי רגליך לחוץ לאט, לאט/
הוא היה כאן, בעיר האורות, וסביר להניח ששתה כמה וכמה כוסיות ברנדי.
דן מירון מבהיר כי לקראת ראשית שנת הלימודים של שנת 1930-1929 יצא לפריז והתחנה הראשונה שלו הייתה "הסורבון". שם היה אמור ללמוד צרפתית ולהרשם ללימודי קדם רפואה שרובם (כימיה ופיסיקה) היו אמורים לסייע לו בלימודי החקלאות.
זרות השפה, חסרון הכיס, צינת החורף, סימטאות הגדה השמאלית, מככבים בשיריו הראשונים.
הוא התגעגע לתל אביב שלו, אף שחייו בה לא היו זוהרים אלא עלובים למדי, ואל הכרך שהלך וצמח מן החולות.
בפריז הוא כותב שיר געגועים לבית אבא שלו, בתל אביב.
"ליד שולחנו הכבד ישב אבא/
כוס תיו הסמיקה, עשנה הסיגרייה…/
(את השירים הללו חשף פרופסור דן מירון במחברותיו של אלתרמן שמצויים בארכיון אלתרמן באוניברסיטת תל אביב
שירתו החלה לפעפע לאט לאט בעת שוטטות בפריז, בין הארמונות, הגלריות, המוזיאונים, הגנים ולא פחות בתי הקפה של הגדה השמאלית.
אלתרמן לא היה חלק מהסצינה האמנותית שבה נכחו באותן שנים עליזות גדולי הספרות האמריקנית , הלטינו-אמריקנית והאירופית. הוא לא פגש את דג'ונה בארנס ולא ארנסט המינגווי הצעיר שחיבר לימים את ספרו על אותם ימים ,Moving feast.
הוא היה כאן, חי כאן שמונה חודשים, וכתב. מירון הגדירם "פרימיטיביים". רבים משיריו הם מכתבים מחורזים.
אחד משיריו, "ריימונד", עניינו שיחה של נער, תלמיד לרפואה, עם פרוצה פריזאית שהוא מתחבב עליה והיא מציעה לו לשכב עימה כיון שבבדיקה האחרונה נתגלתה אצלה מחלת מין. שיר שמזכיר את פריז האמיתית שמככבת ב"בובו ממונפרנס" של שרל פיליפ.
והוא כמובן כותב על הנשים שטופפות בנעליהן מול בית הקפה וכותרת השיר : La femme qui passé
וגם בעברו בגני טיולרי הוא כותב :
את גן הטיולרי ארמון שחור חובק/
פסלים קפאו בגן הטיולרי/
עת יצוף ירח,למשתה שותק/
צללי מלכות בו בוודאי עוברים//
(27 באפריל 1930 )
וב- 5 ביוני 1930 הוא כותב מחדרו הפריזאי :
בהביטי מני חלון החוצה/
גדלו עיני ותרחבנה מאד/
על גגות דילג הערב/
לצדו ענן ורוד/
עתה אני יודע למי נדמיתי/
עתה אזכור/
שויתי ערבי תל אביב/
גדושים, עמוקים כיאור//
מי שקרא , שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1938 , את השיר הפותח של המהפכה השירית של המאה העשרים (בעיני) "כוכבים בחוץ",
"— שידיך ריקות ועירך רחוקה/
ולא פעם סגדת אפים/
לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה/
וצמרת גשומת עפעפיים"
לא יופתע אם נקריא לו את "הסגידה" המוקדמת, הפריזאית, שבה כתב, בסן דני (יוני 1930) :
שעה יקרה,רדי עלי,רדי/
לפניך הרכנתי קדקוד/
שפתי כאילנות ניחרים/
את שלוותך תערוגנה לשתות/
