אבא שלי, יעקב שבתאי

"רחוב דנטה" של הסופר הרוסי-יהודי יצחק באבל הוא מאותם סיפורים שבהם הסופר הוא מציצן. הוא לא רק מציצן אלא שהוא עקשן. הוא מי שרוצה לשמוע את קולות האהבה מעבר לקיר אבל גם לראות אותם במו עיניו, כמו באותו רומן נפלא של ז'ול ורן "מיכאל סטרוגוף" : הבט, בכל עיניך הבט. זה שבתאי שלי.
זאת אך לא רק זאת. כשקונסטנטין פאוסטובסקי, אותו סופר רוסי שהיה מן המזדנבים של באבל, מספר אודותיו, הוא מגולל את סיפור אחד המפגשים בניהם. הסופר באבל יצא מחדר עבודתו ובידיו ערימת ניירות. ואז פאוסטובסקי שואל אותו : רומן חדש, שבדרך ? ובאבל עונה : לא, סיפור אחד, ויש כאן עשרות גרסאות. אחליט על אחת. זה שבתאי שלי.
באבל היה איש וסופר של "הבט בכל עיניך, הבט" ואיש של עשרות גרסאות לכל סיפור. הוא תינה אהבים עם החיים, כתב תסריטים לסרטים, היה נדיב ואיש רעים להתרועע, אוהב של ספרות אידיש, שקרא מתחת לשולחן, ברגעי משובה ונחת, את סיפוריו של שלום עליכם ( כעדותה של אשתו האחרונה), אבל כתב ללא הפסקה אינספור גרסאות. סיפורו המופלא ליובקה קוז'אק, הסיפור שפאוסטובסקי מספר עליו, הוא סיפור בן כמה עמודים בודדים. אבל הוא ממוקד מאד.

שבתאי אהב את בבל מאד, ואת מופסאן, והוא רצה להיות כמו עגנון וכמו בבל. ועם אמירה שלו.

כל המנייריזמים והאהבות של באבל לא היו זרים ליעקב שבתאי שהיה מחזאי, כותב פזמונים, איש רעים להתרועע אך גם אדם בודד, איש בצל (עם קליפות אינספור), וסופר בכל רמ"ח אבריו. ילד ובוגר מאד בנשמתו. מי שמכיר את ספר הילדים שכתב לאיוריו של דני קרוואן יכול לגלות מעין א.א מילן ישראלי (בלי כריסטופר רובין ) שממציא דמויות לילדתו וכולן סוגים של תיקנים למיטב וג'וקים למרעה, ומי שקורא את מחזותיו מגלה פנטזיונר בלתי נתפש שמקים קרקס בתל אביב המהבילה שהאוויר שבא מן הים נעצר ברחובות הצדדים ורץ לעיתים ברחוב פרישמן עד דיזינגוף, מי שיורד למילות שיריו יודע שהוא מהטובים שבכותבי הפזמון שראה באהבתו ללבנת הכנף את המתוק והמר, ומי שנוטל את ספר הסיפורים הקצרים שלו מגלה שהמספר שלו הוא כל יודע אבל גם ילדי (ילדותי) וזה העכיר את רוחו של המבקר ד"ר ניסים קלדרון כש"הדוד פרץ ממריא" הופיע.
ואם נוטלים את "זיכרון דברים" מגלים שיעקב שבתאי, שהפך יענקל'ה אפעס, הינו סופר השבר. כל הקורפוס של עבודותיו הוא סיפור השבר היהודי-ישראלי-ציוני-סוציאליסטי. הכל כלול. בכל פינה ביצירותיו , למעט בספר הילדים "המסע המופלא של הקרפד", הוא איש השבר – בין הקודש של יחסי האהבה (בשירי האהבה המדהימים שלו) לבין ההתפרעות של בני פורמן ב"עינים גדולות" ,שנעה מביאה קטעים ממנו. הוא איש השבר בין האתמול לבין ההווה והמחר. כמעט בכל פינה. הוא מביא זאת כ"התפרדות" ומתנגד ל"התפוררות". בהקלטה.

בתו נעה שבתאי, בצלילה לתוך אלף הפנים של שבתאי, אביה, מתמודדת עם הסתירות, השברים, השבר של האם, השבר של המשפחה ( מילוי הפערים כאן הוא אינסופי כשחושבים על האחיות שלא פגשה מעולם ) : עם האבא שלא היה ואיך הוא היה ? עם האח שהוא היה לאחיו- אהרון ויואל , עם הסופר שהוא היה, עם האדם. הוא לא יוצא "המאמי" של העולם, כפי שמנסים לאפיין אותו מאז הפך ספרו "זיכרון דברים" ל"מאגנום אופוס" שלו ושל ההתפכחות הישראלית בכלל אלא בעיקר אדם אנושי בכל רמ"ח אבריו שמחשב את הדקות שנותרו לו לחיות, מאז שלקה בליבו. איש שחי על זמן שאול שרוצה להיות "מלך" (מעניין שהבימאי דוד לוין – אח של חנוך לוין, אומר ששבתאי אמר לו שהוא רוצה להיות "מלך" ) ומנחם פרי אומר שגמלה בו ההחלטה להותיר אחריו משהו שונה ממה שעשה עד "זיכרון דברים".

בניגוד לד"ר ניסים קלדרון שבשנת 1973 , כשאני הייתי בן 17 וקורא נלהב של "סימן קריאה", קטל את "הדוד פרץ ממריא" (אוסף סיפוריו הראשון של שבתאי), היו רבים שראו בו כבר אז הבטחה. שבתאי בחן את צעדיו בחייו, כהססן , אבל מי שראה את ספרו "זיכרון דברים" והיה בהלם, כמו מנחם פרי, הבין שיש כאן משהו שקרע את הסדין ששמו "ספרות המדינה". שבתאי קרע את הסדין הזה והציג "שברים", "התפרדות", הרבה לפני שמשהו סבר כמוהו. הוא הקדים את זמנו. נדמה לי שרק רחל איתן ב"שידה ושידות" שלה הייתה ראויה לשמש כבת לוויה לגישה שלו. אחרים סיפרו סיפור ושבתאי סיפר את החיים שנתפרדו כאן. התפוררו.

מורי לספרות עברית בבית הספר התיכון, המבקר יוסף אורן, היה מבין היחידים שראה ב"זכרון דברים" מיד עם הופעתו, כיצירת מופת. הוא נימק זאת היטב בצוות השופטים שקבע כי הספר ראוי לפרס ברנשטיין לספרות בשנת 1978.

המכריעים על טיב הספר הזה היו "מיטיבי הקרוא", שהם מעטים גם היום לצערי הרב, אבל הטובים באמת יודעים שספר זה ישאר על המדף עוד שנים רבות. קלסיקה. בעיני הגדולה ביותר.
הלכתי לי, בסיום הסרטת סרטה של נעה שבתאי, לבדי, בכמה מהרחובות הקרובים לסינמטק שבו הסרט הוצג. אני מוביל קוראי "זכרון דברים" ו"סוף דבר" ברחובות של תל אביב של שבתאי. כן, העיר שעבורו היא עיר הקודש בדיוק כפי שהיא כזאת עבור אבות ישורון שקונן על מות נורדיה.

ממול עמדו מגדלי עזריאלי שעירית תל אביב מכרה לאיל ההון וחיסלה את "חניון משאיות הזבל של אגף התברואה", ובמערב עמדו בתי הדירות של פעם, ברחוב שפרינצק ליד בית הספר התיכון. לא ממש מעונות עובדים של שבתאי, כי כאן התגוררו האמידים יותר, ושבתאי הגיע ממעמד הפועלים.

ברחוב יהודה הלוי עד נווה צדק הכל בתים של פעם ששבתאי ראה בהם את האופל שבסוף רחוב המלך ג'ורג' (למי שמכיר את סיפורי שבתאי המוקדמים והמאוחרים ). תל אביב של שבתאי הייתה נורדיה מרחוב פרוג ועד רחוב צפת ולוריא. אבל גם דיזינגוף סנטר הנורא שקבר את העצים ואת הצריפים שחיים גורי גדל בתוכם ליד "פנס בודד בקצה שכונה…", לפני שנסע ללמוד ב"כדורי". שבתאי היה תמיד תל אביבי. שהותו במרחביה , ליד המשורר עוזר רבין וליד טוביה ריבנר שאף מדבר עליו בסרט (נהניתי מאד לשמוע את היקה הזה מאבחן את שבתאי ואומר שהוא הביא למרחביה את השחוק ומשובת הלב).

הבחרות של שבתאי הייתה במרחביה, לב ליבו של השומר הצעיר האידאולוגי, שראה במשיחיות הדתית ערך נפסד. "קפיצת הדרך" של יערי הייתה חילונית. זה לא ששבתאי לא הכיר בחז"ל וירק בפניהם. זה לא שהוא היה רחוק מהתרבות האידית שהוא חי בקרביה. אבל הוא היה אדם אחר מהמשיחיסטים. היו לו פנים רבות מאד אבל היה לו פן אחד מאד ברור. הוא לא חשש לומר שיש לחזור ליפיפיות הנפש.

נעה שבתאי מציגה את יפה הנפש שבשבתאי ליד הדו-פנים של האיש של שתי הנשים, איש המלא סתירות כרימון, אבל בסוף הוא רימון לגמרי. הוא איש אוהב ליד איש הססן. "לא גיבור גדול" כמו שגולדברג אומר בסרט. ומה , לברל כצנלסון, לא היו שתי נשים והוא היה "נביא"? ולחיים גבתי מיפעת לא היו שתי נשים ? הוא היה הססן, נכון, הוא היה חרד. והוא היה אנושי. מאד.

וכשהסרט התפוגג לו לאיטו זכרתי את אותו קטע ששבתאי חתום עליו כאומרו ורץ , בעיני, לאורך כל הסרט. כסאב טקסט. בלתי נראה ממש. שיפה גם להיום ממש. ומציג את ליבת שבתאי האדם.

"מה שמדאיג אותי בתור אדם שחי בארץ, זה איזה תהליך של הפניית עורף. ואני לא מתכוון כרגע להפנית עורף לסוציאליזם אלא הפניית עורף לכמה הנחות או עקרונות יסוד, שפירנסו את הארץ הזאת, ובעצם סייעו, או אפשרו בכלל את ההקמה שלה ואת ההתפתחות שלה. אני לא מדבר כרגע באופן מפלגתי או דברים פוליטיים. אלא על החיוב של העבודה, של ערכים הומניסטיים, של אמירת האמת, החתירה לאמת. וגם אני חושב , וזה היה מושג – פשוט ההערכה הגדולה ליפות הנפש. וזה אף פעם לא הפריע לאף אחד בארץ הזאת לבנות בתים ולעבוד קשה, ולהקים צבא ולהתגונן, ולתקוף ולעשות כל מעשה שבעולם. ואני מודה שהפניית העורף הזאת מעוררת בי חלחלה ומדכאת אותי מאד. בתור אדם שחי בארץ, אני מאד נבהל מתהליך של ברוטליזציה, של וולגריזציה, של אי נאורות ושל שנאת התרבות, שהולכת ומתפשטת בארץ ( שבתאי, 1981 ).

אני ראיתי בסרט את כל אלה שהומרו לשפת הקולנוע. בכמה טקטיקות : אחת – המספרת הבת שסורגת את העלילה עם טקסטים של אביה, ועם עדויות של קרוביו מן המעגל הראשון והשני והשלישי, וללא האישה הראשונה ואחיותיה.
אדם הולך אל עולם הדממה ובסוף נשארת היצירה.

דן מירון ידע לברור את המוץ מהתבן ולומר כי הכתיבה של שבתאי הייתה דקדקנית בפרטיה אבל מתחת לפני השטח היא הייתה "יצירת הגות והתבוננות כמעט נסיון לגאול את ההוויה החברתית" והוא מביא את הספרות של שבתאי עד למקום של "רוח ההיסטוריה" ההגליאנית שמרחפת מעל למילותיו הדקדקניות של שבתאי הכרוניקן. שבתאי , שמשתקף מסרטה של הבת נעה, הוא שבתאי יפה אבל מתבוסס בדמו, מתעקש על מילתו, מביא את עצמו עד הקצה, אופסימיסט, הולך לעומקו של עניין, כפי שהלך חבר נפשו המשורר עוזר רבין, אבל גם צחקן ושחקן, ואוהב אדם.

לא קלה הייתה דרכה של נעה אבל היא צלחה אותה בחן ובאמת גדולה. היא באה מתהומות נשמתה אבל היא הביאה לעולם בדולח. דעו, אחרי סרטה של נעה שבתאי יהיה קשה לעשות עוד סרט על שבתאי מבלי להתייחס אליה כנקודת גריניץ'. היא נותנת מרווח מחשבה לצופה, כמו שהיא נותנת לעצמה, והיא מותירה את הצופה בתחושה שכעת זה תורו לחשוב. כמו אבא שלה.

עכשו, קראו את שבתאי.

כל מילה.

בעקבות יעקב שבתאי וגיבוריו בתל אביב

היוצר הנפלא יליד הארץ יעקב שבתאי הילך עלי קסם מן הרגע הראשון ששמתי על יצירתו יד , כששרתי ביחידת תותחנים בצפון הארץ, בסוף שנות השבעים. מאז אני לא מפסיק לקרוא בו, החל בפזמוניו שהולחנו ( כמו "אהובתי לבנת צוואר" ו"לפנות ערב" שקרוי בפי כל "בין ברושים" ) ועד מחזותיו (עשר מחזות כתב בחייו שיצאו לאור בחלקם ), תסריטיו ( יעקב שבתאי כתב את "עיניים גדולות" בכיכובו של אורי זוהר ) ותרגומיו (מאידיש ,למשל), וכמובן ספר סיפוריו "הדוד פרץ ממריא" (שיצא לאור בהוצאת ספרית הפועלים) ועד שני הרומנים שלו, "זיכרון דברים" שהוכתר בפרס ברנשטיין בחייו של שבתאי, ועד "סוף דבר" שיצא לאחר מותו, ופרק ממנו ראה אור, בחייו, עם הקדשה למשורר עוזר רבין, ב"סימן קריאה" (10) , ונשא אז את השם "בסוף החורף".

אינני מדריך טיולים, ולא מדריך תיירים, ולא מדריך למטיילים. אני לוקח בידי את האנשים שאני אוהב לסיפורים והספרים שאני אוהב ולמקומות שבהם , אולי, התחוללו העלילות. כך אני מתייחס לכך. ובמקרה של שבתאי – זה לקחת ביד את הדברים האהובים ביותר לעיר שהייתה לי בית שנים ארוכות והיום כבר לא.

 

להמשיך לקרוא בעקבות יעקב שבתאי וגיבוריו בתל אביב

טל ניצן. אמחייע (ב)

חובבי מוסיקה קלסית וחולי ספרות טובה פיתחו מגיל מוקדם סטייה לאו ברת תיקון : הם לא מפסיקים להשוות ביצועים.

להמשיך לקרוא טל ניצן. אמחייע (ב)